רע"א 8010/01 יעקב מימון נ. גונר אלדן

בשנת 1996 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד המבקש, בסכום של שישה מליון ש"ח. בתאריך 1.4.01 הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לחייב את המשיב במתן ערובה לכיסוי הוצאות המבקש, בסך מינימלי של 500,000 ש"ח. לטענת המבקש, מתן ערובה כאמור נדרש נוכח מצבו הכספי הרעוע של המשיב, וכן נוכח עזיבתו של המשיב את הארץ עקב חוב שהוא חייב מכוח פסק-דין שניתן כנגדו, אשר חייבו לשלם לצד שלישי סך של 1,267,399 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת רות שטרנברג-אליעז) קיבל את הבקשה וקבע, כי מתמלאים תנאי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שכן בסיס התביעה מעורער והסיכוי לגבות הוצאות מן המשיב קלוש. לפיכך קבע בית-המשפט המחוזי, כי המשיב ימציא ערבות בנקאית לפקודת בית-המשפט בסך 12,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגידרה טען המבקש, כי יש להגדיל את גובה הערבות הבנקאית שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שכן ערך תביעתו של המשיב הוא שישה מליון ש"ח, ולאור נסיבות עזיבת המשיב את הארץ. לטענת המבקש, היה על בית-המשפט המחוזי להורות על חיוב המשיב בהפקדת ערובה בסך 500,000 ש"ח.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, הכלל בערכאה הראשונה הוא, כי אין מחייבים תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הצד-שכנגד. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- מסמיכה את בית-המשפט או הרשם, "אם נראה לו הדבר", לעניין הליך המתנהל בערכאה ראשונה, לצוות על התובע להמציא ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה ששית, 2001), 538).

אלא שפשוט הוא, כי הוראת תקנה 519 הנ"ל מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, לבין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית-המשפט בכדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי.

במקרה שבפניי, המבקש לא הצביע על עילה להתערבות באיזון המשתקף מהחלטת בית-המשפט המחוזי. שכן, בנסיבות העניין, ההחלטה להורות למשיב להפקיד ערבות בנקאית בסכום של 12,000 ש"ח, מאזנת כראוי בין האינטרס של המבקש להבטיח כי בית-המשפט יוכל לחייב את המשיב לשאת בתשלום מינימום של הוצאות לטובת המבקש, לבין האינטרס של המשיב - שאף לגרסת המבקש נתון הוא בקשיים וחייב כספים לצדדים שלישיים - לברר את התביעה שהגיש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.