רע"א 804/16 רע"א 804/16

1.

המשיבות הגישו נגד המבקשת תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. בתביעה טענו כי המבקשת, שהפעילה חנות במתחם ממילא שבירושלים ופינתה אותה, לא שילמה להן את חובותיה בגין דמי שכירות ודמי ניהול (שהסתכמו בסכום של 226,040 ₪), וכן הפרה את ההסכם בכך שנטשה את החנות ועל כן יש לחייבה בתשלום פיצוי מוסכם לפי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים (בסכום של 262,646 ₪).

2.

המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן שבה הודתה בחלק מחובותיה (סכום של 182,308 ₪) וטענה כי יש לקזזם כנגד פיקדון שהפקידה בעבר בידי המשיבות (סכום של 280,000 ₪). לצד זאת כפרה בטענה כי היא זו שהפרה את ההסכם, וטענה כי היו אלה המשיבות שהפרו אותו ולפיכך אין היא חייבת להן דבר מעבר לחוב האמור שבו הודתה. כן טענה המבקשת כי אם תידחה טענתה הרי שממילא יש לקזז כל סכום שייפסק לחובתה מהסכום שחייבות לה המשיבות בגין התנהלותן הרשלנית שהסבה למבקשת נזקים (בסכום של 10 מיליון ₪).

3.

בית משפט השלום (כב' השופטת א' גזית ) נתן פסק דין חלקי בכל הנוגע לחוב שבו הודתה המבקשת, ובאשר ליתר הטענות החליט ליתן לה רשות להתגונן בכפוף להפקדה של ערבות בנקאית צמודה בסך של 100,000 ₪. את החלטתו ליתן רשות מותנית להתגונן, נימק בית המשפט בכך שלפי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, חובות הצדדים מותרים בקיזוז רק אם הצדדים הסכימו על כך מראש ובכתב, וכן בכך שטענות המבקשת בנוגע להתנהלותן הרשלנית של המשיבות נטענו בצורה כללית.

4.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) דחה את הבקשה. ראשית, קבע בית המשפט כי ספק אם ניתן להשיג על החלטת בית משפט השלום בשל הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: הצו ), כשהכוונה היא להוראת סעיף 1(9) הקובעת כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה ליתן רשות להתגונן. ושנית, קבע בית המשפט כי אין מקום לקבל הבקשה מן הטעם שהערבות כבר הופקדה ומכאן שלא נגרם קושי מהותי בגישה לערכאות, כפי שטענה המבקשת.

5.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה טוענת המבקשת כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בטענותיה ולא לקבוע באופן סתמי כי לא נפגעה זכות הגישה לערכאות. לגופו של ענין טוענת המבקשת, כי החלטת בית משפט השלום היא שגויה משום שטענת ההגנה המרכזית של המבקשת - כי הסכם השכירות הופר על-ידי המשיבות ועל כן אין היא חבה בפיצוי מוסכם - כלל לא נבחנה על-ידי בית משפט השלום, ומכאן שהתניית הרשות להתגונן בהפקדה כספית הייתה שלא כדין. עוד נטען, כטענה חלופית, כי גם אם היה מקום להורות על הפקדה כתנאי למתן הרשות להתגונן, הרי שלא היה מקום להורות על סכום גבוה כל כך בהתחשב בסכום התביעה שנותר לאחר מתן פסק הדין החלקי (כ- 300,000 ₪), בהתחשב בסכום הפיקדון שנותר בידיהן של המשיבות (כ- 100,000 ₪) ובהתחשב בעיקולים שונים שהוטלו לטובת המשיבות (בסכום של כ- 150,000 ₪).

6.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עניינה של הבקשה הוא בתנאים שנקבעו לצורך מתן רשות להתגונן במקרה הקונקרטי בהתייחס לטענותיה הספציפיות של המבקשת, ו כידוע רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 8644/14 מלכה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (24.2.2015) ). מכאן שאין הבקשה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור.

7.

לא ראיתי לקבוע מסמרות בשאלה האם בחן בית משפט השלום את טענת ההגנה של המבקשת לפיה לא היא זו שהפרה את ההסכם, והאם הסכום שקבע הוא סביר בנסיבות הענין (אף כי על פני הדברים נראה שהסכום גבוה יתר על המידה). זאת משום שהמבקשת כבר הפקידה את הערבות בהתאם להחלטת בית המשפט, כך שבנסיבות לא נראה שנפגעה זכות הגישה לערכאות ומכל מקום אין לומר כי נגרם למבקשת עיוות דין חמור שיכול להצדיק כשלעצמו, בנסיבות, מתן רשות ערעור בבית משפט זה.

8.

למעלה מן הצורך ובהתייחס לספק שהעלה בית המשפט המחוזי בדבר האפשרות להגיש בקשות רשות ערעור הנוגעות ל תנאים הנקבעים לצד מתן רשות להתגונן בשל הוראת סעיף 1(9) לצו, אומר כי לדעתי אין הצו חל בנסיבות הענין, ומשמעות הדבר היא כי ניתן להשיג על תנאים אלה. תכליתה של הוראת סעיף 1(9) לצו, הקובעת כאמור כי לא תינתן רשות ערעור על החלטות ליתן רשות להתגונן (ועל החלטות לקבל התנגדות לביצוע שטר או לביצוע תביעה על סכום קצוב לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), היא למנוע התדיינות בקביעה שמשמעותה היא שיש להמשיך לברר את המחלוקת המהותית בין הצדדים ולקיים התדיינות מקיפה בטענותיהם (רע"א 8381/14 אברבך נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (26.1.2015) ). משיקולי יעילות קבע מחוקק המשנה בצו כי אין הצדקה לקיים דיון נפרד בשאלה זו. לעומת זאת, השגה על התנאים שנקבעו לצורך מתן הרשות להתגונן, להבדיל מהשגה על עצם קבלת הרשות , אינה מכוונת לקיום התדיינות נפרדת בשאלת המשך ההתדיינות במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, ולרוב מטרתה היא אף הפוכה - עניינה בקיום התדיינות בקביעה שעלולה להציב חסם להמשך ההתדיינות העיקרית. מכאן שבמקרה זה לא מתקיימת התכלית האמורה שמונחת ביסוד הוראת סעיף 1(9) לצו, ואין מקום לחסום בקשות רשות ערעור בענין זה בשל הוראת הצו.

כאמור, דברים אלה נאמרים למעלה מן הצורך שכן דין הבקשה להידחות מהטעמים המנויים לעיל.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.