רע"א 8381/14 ישראל אברבך נ. בנק אגוד לישראל בע"מ

1.

המשיב הגיש כנגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר, על סך 3,000,000 ₪. הוגשה בקשת רשות להתגונן. הבקשה התקבלה בכפוף להפקדת 2,000,000 ₪, וזאת למעט טענת עושק וכפייה שהעלו המבקשים – לגביה לא ניתנה כלל רשות להתגונן ( תא"ק 4208-06-13, כב' השופטת ח' פלינר ).

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקשים תוקפים הן את התניית הרשות להתגונן בהפקדת סכום כספי, והן את ההחלטה שלא לתן כלל רשות להתגונן בטענת עושק וכפייה. באשר לסכום ההפקדה, נטען כי מדובר בסכום גבוה באופן חריג אשר עלול לגרום נזק כלכלי חמור למבקשים. באשר לטענות העושק והכפייה, נטען כי על פי המבחנים המשפטיים המקובלים – לא היה מקום לשלול את הרשות להתגונן.

2.

המבקש רשות להתגונן איננו נדרש להוכיח את טענותיו במלואן. די להראות כי קו ההגנה בו הוא מבקש לנקוט איננו בגדר "הגנת בדים" (ראו רע"א 3912/12 אייקום תקשורת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ

(11.11.2012)). הרף הראייתי נמוך, אך הוא קיים.

במקרה דנן, בית משפט המחוזי בחן את טענת העושק והכפייה של המבקשים והגיע למסקנה שהיא איננה עוברת את הרף הראייתי הנדרש. כך, למשל, עלה מעדותו של מבקש 1 כי כתב הערבות נחתם משיקול כלכלי-מסחרי, וכי הוא מעולם לא ביקש מהבנק לבטל את כתב הערבות (ראו סעיף 20 סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לעניין ביטול חוזה שנעשה בכפייה). על רקע נתונים אלו ואחרים מצא בית המשפט המחוזי כי אין מקום לתן רשות להתגונן ביחס לחלק זה של הטענות. לנוכח המכלול הראייתי שהוצג, אשר מכרסם במידה ניכרת מכוחן של טענות העושק והכפייה, לא מצאתי נימוק שיצדיק התערבות במסקנה זו.

3.

באשר לסכום ההפקדה, יש לעמוד תחילה על מכשול דיוני אפשרי: סעיף 1(9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, קובע שלא תינתן רשות ערעור על החלטה לִתן רשות להגן. ניתן לטעון, לכאורה, שדרכם של המבקשים לערער על ההחלטה לִתן להם רשות להתגונן בכפוף להפקדת 2,000,000 ₪ - חסומה. ברם סבורני שאין זה המצב.

הרציונאל

שמאחורי סעיף 1(9) הוא פשוט: לא תינתן רשות לערער על החלטות שמטבען רק סוללות את הדרך לקראת מתן פסק דין מקיף. למשל, החלטה לִתן רשות להגן משמעה שהתובענה תעבור למסלול בו יתקיים דיון בין הצדדים על הנושאים השנויים במחלוקת ובסופו יימסר פסק דין. מטבע הדברים, תקיפת ההחלטה לִתן רשות להגן תתבצע על ידי התובע, בניסיון לערער את קו ההגנה של הנתבע. אלא שטענות אלו צפויות להתברר בהרחבה על ידי הערכאה הדיונית, שהרי ניתנה רשות להתגונן. בשל כך, אין טעם לדון בטענות מעין אלו של התובע במסגרת של בקשת רשות ערעור על ההחלטה לִתן רשות להגן.

בהמשך לכך, סבורני כי הגיונו של סעיף 1(9) איננו חל במקרים כגון אלו של התיק דנן: בקשת רשות הערעור כאן הוגשה מטעם הנתבעים. ממילא היא מתמקדת לא בעצם מתן הרשות להתגונן, אלא בתנאים שנקבעו לצורך מתן הרשות. זהו טיבה וטבעה של בקשת רשות הערעור דנן, ולפיכך אינני סבור כי היא נופלת בגדרי סעיף 1(9) לצו בתי המשפט. מכאן הצורך לשקול את בקשת רשות הערעור ולא לדחותה על הסף.

תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי ניתן להתנות רשות להתגונן בתנאים שונים, למשל תשלום כספים לקופת בית המשפט או הפקדת ערובה. ניתן לומר שקיים יחס הפוך בין סיכויי ההגנה לגובה הערובה: ככל שסיכויי ההגנה נראים, על פני הדברים, קלושים יותר – כך עשויה להידרש ערובה משמעותית יותר, כתנאי למתן הרשות להתגונן. זאת לצד שיקולים נוספים, דוגמת השאיפה שלא להתנות את מתן הרשות בתנאים נוקשים מדי, אשר בפועל עלולים לנעול את שערי בית המשפט בפני מבקש הרשות (רע"א 2895/12 עמרן נ' מועצה מקומית קריית טבעון (28.6.2012); ע"א 373/69

חונן נ' חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ , פ"ד כג (2) 347, 349 (1969); ע"א 519/65

ברזילי נ' קשת , פ"ד כ(2) 141, 143 (1966)).

במקרה דנן, בית המשפט המחוזי התרשם כי טענת ההגנה המרכזית שהעלו המבקשים – עושק וכפייה – איננה מצדיקה מתן רשות להתגונן. יתר טענות ההגנה, כך נראה, מתרכזות בעיקר בגובה הסכום אותו תובע המשיב מהמבקשים. עיינתי בחומר. סבורני כי בנסיבות העניין, ומבלי להביע עמדה נחרצת לגופן של טענות ההגנה, מן הראוי להפחית במידת-מה את גובה ההפקדה הכספית ולהעמידו על סך 800,000 ₪. זאת בהתחשב בין היתר בסכום התביעה, בהיקף המחלוקת הכספית בין הצדדים, ובמצבם הכלכלי של המבקשים כפי שהוצג. כמו כן, ובהמשך להערת בית המשפט המחוזי, אם חובם של המבקשים למשיב יפחת בהמשך מ-800,000 ₪ - יהיו הם רשאים להגיש בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי בדבר שחרור כספי הפיקדון.

4.

לנוכח האמור, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור במובן הבא: מתן הרשות להתגונן, בקשר לאותן טענות בלבד שצוינו בהחלטת בית המשפט המחוזי, מותנה בהפקדת 800,000 ₪ (חלף הסכום של 2,000,000 ₪). משיקולים מעשיים, המבקשים יהיו רשאים להפקיד את הסכום המתוקן בקופת בית המשפט המחוזי בתוך 21 יום מיום מתן החלטתי זו (ככל שהסכום של 2,000,000 הופקד – תושב למבקשים היתרה שמעל ל-800,000 ₪). יתר חלקי הערעור נדחים. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות בהליך זה.