רע"א 8040/98 מרים פרושינובסקי נ. סמואל שטרן

1.המשיב נקט בהליכים נגד המבקשת בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים למימוש שטר משכנתא, לפיו שיעבדה המבקשת נכס מקרקעין לטובת אגודה, שהעבירה לאחר מכן את המשכנתא למשיב. ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם א' פוני), בהחלטתו מיום 11.6.98, דחה טענת "פרעתי" שהעלתה המבקשת נגד המימוש לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז1967- (להלן - "חוק ההוצאה לפועל") והורה להמשיך בהליכים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' סגל), בפסק דינו מיום 6.12.98, מחק את ערעורה על הסף.

המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על פסק הדין. המשיב השיב על הבקשה.

2.בית המשפט המחוזי סמך את פסק דינו על נימוקי ההחלטה שנתן עובר למתן פסק הדין, לפיה נעתר לבקשת המשיב למחוק את הערעור על הסף וכן דחה את בקשתה של המבקשת להאריך לה את המועד להגשת הערעור ולהתיר לה לתקן את כתב הערעור שהגישה. את החלטתו השתית על שני טעמים עיקריים: האחד - המבקשת לא הגישה את ערעורה במועד הקבוע בתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם1979- (להלן - "תקנות ההוצאה לפועל"), שהוא 15 ימים, אלא באחור של 15 ימים לאחר תום המועד. לענין זה לא מצא בית המשפט "כל טעם, לא כל שכן "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד", לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי"). השני - המבקשת הגישה את ערעורה כ"הודעת ערעור"; שלא כמצוות תקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, המורה כי ערעור כזה מתברר בדרך המרצה וכי יש לצרף אליו תצהיר לאימות העובדות.

3.לא מצאתי ממש בהשגותיו של בא כוח המבקשת.

טענתו העיקרית היתה כי אין למנות את הזמן שחלף מן היום שהומצאה לו החלטת ראש ההוצאה לפועל - 16.6.98 - ועד היום שהגיש את הערעור - 22.7.98 - אלא ממועד מאוחר יותר, משום שלא הומצאה לו ההחלטה השלמה אלא הומצא לו רק "תקציר" הימנה. טענה זאת יש לדחות. כפי שמראה העיון ב"תקציר" שבו מדובר זהו מסמך שהופק באמצעות מערכת ממוכנת של לשכת ההוצאה לפועל, שכותרתו "החלטת ראש הוצל"פ" ובו צויינו תאריכי הבקשה וההחלטה. נאמר שם בין היתר:

"לאור כל האמור לעיל אני קובע כי לבקשה לא היה בסיס עובדתי ולפיכך אני דוחה את הבקשה.

--- לאור התוצאה שאליה הגעתי אני מורה על ביטול עיכוב ההליכים ומתיר למשיב להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא לרבות פינוי הנכס".

לפי הוראת סעיף 79א לחוק ההוצאה לפועל "מסמך שהופק באמצעות מערכת ממוכנת שבלשכה והכולל פרטים בדבר תכנם של צו , דרישה, אזהרה או מסמך אחר ישמש ראיה לכאורה לנכונות האמור בו...". (ההדגשה שלי - י' ט'). מסמך כזה הוא, אפוא, בגדר ראיה לכאורה שניתן צו; ממילא הוא גם מעין "פסיקתה", הנערכת לפי תקנה 198(א) וטופס 16 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר לפי תקנה 198(ב) המצאתה לבעל דין "כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה".

4.יצוין כי בא כוח המערערת לא נקב בתאריך שבו קיבל את החלטת ראש ההוצאה לפועל בשלמותה. כפי שאמר "רק בתאריך יותר מאוחר שאיננו ידוע לב"כ המבקשת נשלחה אליו ונתקבלה אצלו החלטת כב' הרשם". לא די באמירה כללית כזאת כדי להראות שהיום שבו הגיש את ערעורו היה בגבולות המועד הקבוע בתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל; זאת, אפילו היה צורך להמציא לו את ההחלטה השלימה כדי לצאת ידי חובת ההמצאה. גם ההסבר שנתן לאחורו - הנעוץ בעיקרו בסברתו שערעור כזה מגישים במועד שנקבע להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט שלום - אינו יכול לעמוד לו. הוא הדין בנימוק בדבר "חשיבות הערעור למבקשת". כבר נפסק שנימוקים כאלה אינם בגדר "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד שנקבע בחיקוק.

מכיוון שכך, אין צורך לעמוד על הפגם בצורתו של הערעור שבעטיו מחק אותו בית המשפט המחוזי. אסתפק בהערה כי בערעור על החלטה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל יש חשיבות מיוחדת לצרופו של תצהיר (ראו דברי ברע"א 7768/95 רוזנר נגד פי. אפ. איי. אסטבלישמנט , פ"ד מט(5) 159, 161, מול האות ב').

5.לפיכך אני דוחה את בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיב בסך 10,000 ש"ח.