רע"א 813/16 מ.ו. השקעות בע"מ נ. אודם ספיר ייזום ובניו

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 31.12.2015 (רע"א 4980-12-15, השופטת ע' צ'רניאק ). בהחלטה זו נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 6.11.2015 (ת"א 37848-08-14, השופטת נ' ברוורמן ) שהורתה על עיכוב הליכים בתובענה ובתובענה שכנגד המתבררות לפניה.

רקע והליכים קודמים

2.הבקשה דנן נסבה על סכסוך בין צדדים המתדיינים ביניהם במסגרת שני הליכים נפרדים, הנוגעים שניהם לבית משותף הנמצא ברח' דרך מנחם בגין 82 בתל-אביב-יפו (להלן: הבניין ). המבקשות והמשיבות הן בעלות הזכויות בחלקים שונים של הבניין.

3.ההליך הראשון – ביום 18.8.2014 הגישו המבקשות תביעה נגד המשיבות לבית משפט השלום (ת"א 37848-08-14 הנזכרת לעיל). יצוין כבר עתה כי הבקשה דנן נסבה על החלטה שהתקבלה בגדרו של הליך זה. בתביעתן העלו המבקשות טענות שונות לגבי פגיעה בזכויותיהן. לטענתן, המשיבה 1 השתמשה בשירותי השמירה בבניין לצורך שמירה בבניין אחר באותו רחוב אשר מצוי אף הוא בבעלותה (להלן: בניין מס' 80 ) , עשתה שימוש אסור בחנייה בבניין וכן אפשרה לבניין מס' 80 להשתמש בדחסן האשפה של הבניין מבלי להשתתף בהוצאות התחזוקה הנוספות הנובעות מכך. כן טענו המבקשות כי המשיבות שינו את הכניסה לקומת הקרקע בבניין שלא כדין, תוך פגיעה מהותית במבקשות. נוכח זאת, דרשו המבקשות להשיב את מצב הבניין לקדמותו, להורות למשיבה 1 לחדול מן השימוש האסור ברכוש המשותף בבניין, וכן לחייב את המשיבות לשאת בנזקיהן של המבקשות. ביום 30.10.2014 המשיבות הגישו תביעה שכנגד שבה ביקשו להורות על ביטול ההצמדה של מקומות חנייה ליחידה בבעלות המבקשות כך שיהיו חלק מן הרכוש המשותף (להלן: הסעד הקנייני ) , וכן על חיוב המבקשות בתשלום בגין השימוש שעשו במקומות החנייה שנועדו לשמש כחניון ציבורי.

4.ההליך השני – ביום 22.12.2014 המבקשות הגישו תביעה נוספת כנגד המשיבות, זו הפעם לבית המשפט המחוזי (ת"א 46319-12-14). במסגרת תביעה זו טענו המבקשות כי מסמכי הבית המשותף של הבניין נוגדים את היתר הבניה שניתן להקמתו וכן העלו טענות בנוגע לסבירותן של הוראות התקנון המוסכם. נוכח זאת, עתרו המבקשות למתן צו עשה לתיקונם של צו הבית המשותף והתקנון המוסכם. ביום 15.2.2015 המשיבות הגישו תביעה שכנגד שבה ביקשו, בין היתר, צו עשה זהה במהותו לסעד הקנייני שנתבקש בתביעה שכנגד בהליך הראשון. המשיבות ציינו בכתב התביעה שכנגד כי הן עתרו למתן הסעד הקנייני במסגרת ההליך הראשון, אולם בשל העלאת נושא החניון לדיון גם במסגרת ההליך השני ומשיקולים נוספים הן סברו כי יהא זה נכון לאחד את הדיון בנושא זה במסגרת ערכאה אחת.

5.ביום 18.3.2015 המבקשות הגישו בקשה למחיקת כתב התביעה שכנגד במסגרת ההליך הראשון, בטענה כי הוא זהה לכתב התביעה שכנגד שהוגש בהליך השני. בקשה זו הולידה מסכת התדיינויות שאין צורך לפרט את כולה. החשוב לענייננו הוא שבית משפט השלום קבע כי אין להיעתר לבקשת המחיקה, אך ביום 6.11.2015 הורה על עיכוב ההליכים בהליך הראשון על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" עד להכרעתו של בית המשפט המחוזי בהליך השני.

6.על החלטתו של בית משפט השלום הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור בקבעו כי ההחלטה בדבר עיכוב הליכים היא החלטה המצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ועל מנת להתערב בה יש להראות כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מן ההלכה. המבקשות לא הרימו נטל זה, כך נקבע.

בקשת רשות הערעור

7.הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. טענתן העיקרית של המבקשות היא כי המשיבות יצרו ביודעין את "ההליך הכפול" שהוביל לעיכוב ההליכים בהליך הראשון, באופן שמהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתן, אין כל קשר בין התביעות שהוגשו על-ידי המבקשות כנגד המשיבות, וחרף זאת המשיבות כללו בתביעות שכנגד שהגישו סעד קנייני זהה, מתוך כוונה לגרום לעיכוב ההליכים. המבקשות טוענות כי התנהלות זו של המשיבות היא אסטרטגיה דיונית הראויה לדיון כללי ובמובן זה היא חורגת מגבולות המקרה הפרטני. לפיכך, כך נטען, הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

8.עוד טוענות המבקשות כי עיכוב ההליכים בהליך הראשון גורם להן נזק כבד, משום שבירור תביעתן יימשך למעלה מן הדרוש, ומנגד מיטיב עם המשיבות בבחינת "יוצא החוטא נשכר". בנוסף, המבקשות טוענות כי אין הצדקה לעיכוב ההליכים משום שההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי אינו מייתר את הדיון בהליך הראשון שמתנהל בבית משפט השלום.

דיון והכרעה

9.לאחר שבחנתי את טענות המבקשות הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבות.

10.ענייננו בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית בגלגול שלישי. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם בקשת הרשות לערער מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים או כאשר קיים חשש שדחייתה תגרום לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על החלטת ביניים בגלגול שלישי מחמירה אף יותר, שכן הערעור ב"גלגול השני" היה אף הוא ברשות ולא בזכות. לכן, נדרשים טעמים טובים ומשכנעים במיוחד על מנת להצדיק מתן רשות ערעור במקרה זה (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012); רע"א 5341/11 הלה הנדסה בניה וייזום בע"מ נ' שולדנריין (18.8.2011)).

11.חרף הניסיון לשוות לבקשה חשיבות כללית והשלכות רוחב, היא אינה עומדת באמות המידה הנדרשות למתן רשות ערעור. הבקשה נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובשאלה האם ראוי בנסיבות אלו להורות על עיכוב הליכים נוכח קיומו של "הליך תלוי ועומד". המדובר בשאלה הנוגעת לאופן ניהול הדיון, וכאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהכרעה בה (רע"א 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ' מועדון הכדורגל א.נ בית"ר ירושלים (2011) בע"מ, פסקה 8 להחלטתו של השופט

י' דנציגר (6.11.2013)). כמו כן, לא התרשמתי שנגרם למבקשות בנסיבות העניין עיוות דין חמור כתוצאה מהחלטתו של בית משפט השלום.

12.אשר על כן: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.