רע"א 8179/13 יוסי ג'ינו נ. רשות הטבע והגנים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.11.2013 (ע"א 42222-06-13, סגן הנשיא א' אברהם והשופטים א' הלמן ו- ד' צרפתי ) . בפסק דין זה נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה מיום 18.6.2013 (ת"א 72-09-07, השופטת א' אריאלי ).

2.

המבקש ומשפחתו מפעילים זה שנים רבות מסעדה (להלן: המסעדה המקורית ) הנמצאת בתחומי הגן הלאומי כפר נחום שעל חופי הכנרת (להלן: הגן הלאומי ). בשנת 1997 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידו של המבקש מן המסעדה המקורית וממבנים נוספים הנמצאים בתחומי הגן הלאומי. במסגרת התביעה הגיעו הצדדים להסדר פשרה (להלן: ההסדר ), שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין המוסכם ) ביום 16.4.2000. במסגרת ההסדר התחייב המבקש להרוס את המסעדה המקורית ולפנות את המקרקעין שעליהם היא נמצאת עד ליום 16.2.2001. בהסדר נקבע עוד כי אם לא יהרוס המבקש בעצמו את המסעדה תהיה רשאית המשיבה לעשות כן בעצמה, וכי עד ליום 16.8.2000 יהיה רשאי המבקש לפעול בכל דרך חוקית על מנת לקבל זכות חכירה בנכס המשמש מסעדה חדשה שהוקמה בחלקו המזרחי של הגן הלאומי (להלן: המסעדה החדשה ) וכי המשיבה לא תתנגד לכך. בפועל, המבקש לא פינה את המסעדה המקורית ולא קיבל אישור לחכירת המסעדה החדשה. בשנת 2007 הגישה המשיבה את פסק הדין המוסכם לביצוע בלשכת הוצאה לפועל.

3.

בהמשך, הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבה, ובה טען כי התקשר בהסדר בשל כך שמנכ"ל המשיבה דאז, אהרון ורדי (להלן: ורדי ) הטעה אותו והבטיח לו שמנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל ) יחכיר לו את המסעדה החדשה, אף שידע כי אין בכוונת המנהל לעשות כן. בית משפט השלום דחה את התביעה, וקבע כי המבקש לא הוכיח את טענותיו לפיהן הוטעה על-ידי ורדי, ומקל וחומר שלא שכנע בקיומו של טעם כבד משקל המצדיק ביטולו של פסק דין שנתן תוקף לפשרה.

4.

בית משפט השלום קבע בהקשר זה כי טענותיו של המבקש בנוגע להבטחה שקיבל לכאורה מורדי אינן הולמות את ההסכמות הכלולות בהסדר. זאת, בשים לב לכך שהצדדים התייחסו בהסדר במפורש לאפשרות שהמבקש לא יקבל אישור לחכירת המסעדה החדשה. הם קבעו בו כי המשיבה תוכל לתת למבקש ארכה של חודשיים לצורך השגת אישור כזה, וכי אם זה לא יושג, תהיה רשאית המשיבה להפעיל את המסעדה החדשה בעצמה או באמצעות גורם אחר. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי ההסדר נעשה על בסיס ההכרה בכך שמתן אישור מטעמו של המנהל כלל אינו מובטח.

5.

בית משפט השלום קבע עוד כי בטרם נעשה ההסדר הבטיחו שרים בממשלה למבקש כי הוא יקבל אישור לחכור את המסעדה החדשה, אך גם הבטחות אלה ניתנו בכפוף להסדר שיושג עם המשיבה ועם המנהל. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי מעדותו של המבקש עולה שהוא היה מודע להתנגדותו של המנהל לכך שזכות החכירה במסעדה החדשה תוענק לו בפטור ממכרז. לפיכך, הוא דחה את טענת המבקש לפיה ורדי הסתיר ממנו מידע. בית משפט השלום ציין גם שורדי הכחיש מכל וכל כי הוא העניק למבקש את ההבטחה הנטענת, ושעדותו הותירה רושם אמין ונתמכה בראיות נוספות. בסיכומו של דבר, קבע בית משפט השלום כי החלטתו של המבקש להתקשר בהסדר כלל לא הייתה קשורה לשיחה שניהל לטענתו עם ורדי, אלא הייתה החלטה מושכלת שהתקבלה בעצה אחת עם עורך דינו דאז. בית משפט השלום קבע עוד כי המבקש חתם על ההסדר מתוך תקווה כי אכן יוכל לחכור את המסעדה החדשה, אך שהיה זה סיכון שהמבקש נטל על עצמו ולכן לא קמה לו עילה לביטול ההסדר.

6.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות מהימנות ועובדה, אשר לא נמצא מקום להתערב בהן, וכי המסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית משפט השלום הן נכונות. לפיכך, הוא דחה את הערעור מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). עם זאת, לבקשתו של המבקש, וחרף התנגדות המשיבה, הורה בית המשפט המחוזי כי המבקש יוכל לפנות את המסעדה עד ליום 17.12.2013, על מנת להעניק לו פרק זמן נוסף לצורך התארגנות.

7.

במסגרת הבקשה דנן טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה כללית, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על תקנה 460(ב) לתקנות, אשר לשיטתו סותרת את הזכות החוקתית לערער המעוגנת בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. לגופו של עניין, טוען המבקש כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי התעלמו מהדברים שאמר השר גדעון עזרא ז"ל למבקש ומהם עולה לכאורה כי ורדי הבטיח לו שתמורת פינוי המסעדה המקורית יקבל את הזכות לחכור את המסעדה החדשה. המבקש סבור כי הם התעלמו גם מטענתו לפיה המשיבה הייתה רשאית להעניק לו את הזכות לחכור את המסעדה החדשה גם ללא מעורבות המנהל. המבקש מוסיף כי תרם לביטחון המדינה במשך שנים ארוכות, והגם שאינו מבקש דבר בעבור תרומתו, הוא מצפה לכך שלא יופלה לרעה ויותר לו להמשיך להפעיל את המסעדה המקורית עד שיקבל זכויות במסעדה החדשה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית הדרושה להכרעה וחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה

(ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)). למעשה, הסוגיה הכללית שעליה מצביע המבקש, קרי הקשיים שמעורר לכאורה השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות נידונה בפסיקתו של בית משפט זה פעמים רבות בעבר וממילא אינה נדרשת לבחינה נוספת בענייננו. כך, נפסק כי תקנה 460(ב) לא הוצאה בחוסר סמכות, וכי השימוש בה אינו פוגעת בחובת ההנמקה החלה על בתי המשפט (ראו: ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ , פ"ד מד(4) 693, 698-696 (1990)). כן נקבע כי השימוש בתקנה 460(ב) אינו צריך להיות שמור אך לנסיבות יוצאות דופן, אלא יכול להיעשות בכל מקרה שבו ערכאת הערעור סומכת את ידיה על הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית וקביעות אלה תומכות במסקנה המשפטית שאליה הגיעה הערכאה הדיונית. כפי שהסביר הנשיא מ' שמגר ברע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 681-680 (1988): "אין כל הכרח בכך שבית-המשפט, החייב לשרת את כל המתדיינים לפניו, ישוב וינסח במילותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על-ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אם הוא מסכים איתה באותה מידה ובאותם גבולות שהותוו [בתקנה 460(ב) לתקנות –ד.ב.א]".

9.

אכן, לא ניתן לומר כי ככלל השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות הוא פסול מעיקרו, או כי התקנה אינה חוקתית. אין מחלוקת על כך שקיימת זכות לערער על פסקי דין שניתנו בערכאה הראשונה (כפי שמורה סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה) וכי זוהי זכות חשובה ומהותית ((לעניין מעמדה של הזכות לערער, ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 30-28 (2012) (להלן: הערעור האזרחי )). ברי אף שעל פסק הדין בערעור להיות מנומק. אולם, איני סבורה כי האפשרות לדחות ערעור על יסוד הנימוקים שפורטו על-ידי הערכאה הדיונית, לאחר שערכאת הערעור בחנה את פסק הדין ואת טיעוני הצדדים, פוגעת בזכות הערעור. למעשה, ניתן אף לומר ששימוש זהיר בסמכות לדחות ערעור לפי תקנה 460(ב), במקרים המתאימים, הוא אף רצוי בהתחשב בעומס המוטל על מערכת המשפט ובצורך לתת מענה לכלל הפונים אליה (לשימוש בהסדר דומה בבתי המשפט הפדראליים בארצות הברית, ראו והשוו: הערעור האזרחי , בעמ' 351-350).

10.

למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, והדבר נכון אף ביתר שאת ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"מ 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה , בפסקה 8 (11.3.2012)) . לא מצאתי מקום לחרוג מכלל זה בענייננו. זאת ועוד: הקפדה על כך שהענקת זכויות במקרקעי הציבור תיעשה באופן מסודר, שקוף ושוויוני, ועל-פי קריטריונים, להבדיל מאשר על יסוד הבטחות פורמאליות למחצה ולשליש היא חשובה ביותר (ראו והשוו: בג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מו(2) 793, 801 (1992); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי כלכלי 565-561 (2013)).

11.

סוף דבר: בקשת הרשות לערער נדחית. נוכח הכרעתי זו, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהגיש המבקש. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.