רע"א 8241/08 גדעון דרורי נ. עו"ד יוסף משעל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

(סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 6.7.2008 בשלושה ערעורים שהדיון בהם אוחד ומספרם: ע"א 1549/05,ע"א 1555/05, ע"א 1558/05. בגדרו של פסק-הדין, התקבל ערעורם של המשיבים על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 24.1.2005 (השופטת - כתארה אז - אלמגור) בתיק א 19579/03, בעוד שערעורו של המבקש על פסק-הדין האמור נדחה.

רקע והליכים

ב.

עניינה של הבקשה בתובענה שהגיש המבקש כנגד המשיבים לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, בטענת התרשלות מצדם בקשר עם הליכים משפטיים שניהלה המשיבה 2 כנגדו.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

(1) המבקש ניהל מועדון לילה בנכס מקרקעין המצוי בתל-אביב (להלן הנכס ); זאת באמצעות חברת לב דרור בע"מ (להלן החברה ), אשר המבקש נמנה על בעלי מניותיה (יחד עם ארבעה נוספים). פניותיו של המבקש למשיבה 2 לרישום הנכס על שם החברה ולחלופין להכיר בו כזכאי לקבלת הנחה ממיסים בהיותו נכה צה"ל סורבו.

(2) אחר שחוב הארנונה החל על הנכס לא שולם, הגישה המשיבה 2 תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש לתשלום החוב (להלן

התובענה הראשונה ). המבקש, באמצעות המשיב 1 אשר שימש כפרקליטו, הגיש בקשת רשות להתגונן, בגדרה שב על טענותיו, לפיהן אינו המחזיק בנכס, ולחלופין זכאי הוא להנחה ממיסים בהיותו נכה צה"ל. במועד הדיון שהתקיים בבקשת הרשות להתגונן ביום 22.5.1996, המליץ בית-משפט השלום (השופטת גבע) למבקש לחזור בו מהגנתו. נוכח המלצה זו, ובעצת המשיב 1, חזר בו המבקש מבקשת הרשות להתגונן. בהתאם לכך, ניתן פסק-דין לטובת המשיבה 2 (להלן פסק-הדין הראשון ). בגדרי פסק-דין זה, אף ניתן ביטוי להסכמת הצדדים, לפיה תינתן למבקש שהות לבוא בדברים עם המשיבה 2 לשם גיבוש הסדר תשלומים בקשר עם החוב.

(3) משלא שילם המבקש למשיבה 2 את הסכום בו חויב על-פי פסק-הדין ואף לא פעל לגיבוש הסדר תשלומים, הגישה המשיבה 2 כנגד המבקש תובענה נוספת בסדר דין מקוצר לתשלום החוב שהצטבר בקשר עם הנכס לאחר מתן פסק-דין הראשון (להלן התובענה השניה ). לגרסת המבקש, בעצת המשיב 1 לא הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התובענה השניה. משכך, ניתן פסק-דין נוסף כנגד המבקש.

(4) משפתחה המשיבה 2 בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש, פנה האחרון לקבלת ייעוץ משפטי מאת עורך דין אחר. בשנת 2002 הגיש המבקש, באמצעות עורך הדין החדש, תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו בהיותו נכה צה"ל, זכאי הוא להחזר תשלומי הארנונה בהם חויב בקשר עם הנכס בתקופה שתחילתה בשנת 1994 וסיומה בשנת 1998. זאת מכוח הוראת סעיף 6א לחוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים) מארנונה, תשי"ג – 1953. עוד בטרם הדיון בתובענה הודיעה המשיבה 2 על הסכמתה למתן פסק-הדין ההצהרתי. משכך, בוטלו בהסכמה שני פסקי-הדין אשר ניתנו כנגד המבקש, בכפוף לתשלום חוב הארנונה לאחר עדכון ההנחה.

(5) על רקע זה, פנה המבקש לבית-משפט השלום בתובענה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התנהלותם הרשלנית של המשיבים, כנטען, בהליכים המשפטיים שניהלה המשיבה 2 כנגדו. בגדרי תובענה זו טען המבקש, בין היתר, כי המשיבה 2 התרשלה בהגשת תביעות סרק כנגדו ואילו המשיב 1, מצדו, התרשל בהמליצו למבקש לחזור בו מבקשת הרשות להתגונן.

ביום 24.1.2005, קיבל בית-משפט השלום את תובענת המבקש באופן חלקי, תוך שהוא מחייב את המשיבים ביחד ולחוד בתשלום סכום אשר עמד על 74,250 ₪, הנחלק להחזר שכר טרחה, הפרשי הצמדה ורבית וכן נזק לא ממוני. נקבע, בין היתר, כי נוכח העובדה שהמשיב 1 סבר כי עמדה למבקש הגנה משפטית טובה, בדמות הזכאות להנחה ממיסים עקב נכותו, היה מקום לעמוד על טענה זו בגדרי הדיון בבקשת הרשות להתגונן. בנסיבות אלה, כך נאמר, המלצת המשיב 1 למבקש לחזור בו מבקשת הרשות להתגונן, מבלי להעמידו על עמדתו לפיה שגה בית-המשפט בפרשנותו המשפטית, מהוה סטיה מרמת ההתנהגות המצופה מעורך דין סביר ונבון. עוד נקבע, כי המשיבה 2 התרשלה בהגשת תובענות סרק כנגד המבקש. זאת, בין היתר, נוכח העובדה, כי לא עמד כל טעם ענייני בבסיס סירובה למתן ההנחה ממיסים. יצוין, כי עם הטעמים המרכזיים אשר שימשו את בית-משפט השלום בקביעותיו אלה, נמנתה עמדת המשיבה 2 בגדרי התובענה למתן פסק-הדין ההצהרתי. בית-משפט השלום מצא בהסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי משום ראיה לחוסנה של טענת ההגנה שעמדה למבקש, כמו גם ראיה לכך שלא נמצא כל טעם ענייני לסירובה של המשיבה 2 למתן ההנחה. לעניין זה, נדחתה טענת המשיבה 2, לפיה הסכמתה זו ניתנה לפנים משורת הדין.

(6) על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו בעלי-הדין כולם לבית-המשפט המחוזי. ערעורם של המשיבים הופנה כנגד חיובם בדין, בעוד ערעור המבקש הופנה כנגד שיעור הפיצוי אשר נפסק לטובתו. ביום 6.7.2008 קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המשיבים. זאת אחר שמצא להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, בסברו כי נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין. בית-המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי - ובניגוד לקביעתו של בית-משפט השלום -

כי במועדים הרלבנטיים לבחינת התנהלות המשיבים (קרי מועד הגשת התובענה הראשונה, מועד הגשת בקשת הרשות להתגונן ומועד הגשת התובענה השניה), לא הומצאו למשיבה 2 מלוא המסמכים הנדרשים לשם בחינת זכאותו של המבקש להנחה ממסים. בנסיבות אלו, נמצא כי לא נפל פגם בהמלצת המשיב 1 לקדם את עניין הזכאות להנחה בהליך מינהלי אל מול המשיבה 2 (תחת ניהולו של הליך משפטי). לעניין זה אף נקבע, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח, שהטעם לאי המצאת המסמכים הנדרשים נעוץ היה בהתנהלותו הרשלנית של המשיב 1. כן נקבע, כי בהתחשב באי המצאת מלוא המסמכים, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי אילו עמד המשיב 1 על טענת ההנחה בגדרי הדיון בבקשת הרשות להתגונן, הייתה הגנתו של המבקש מתאפשרת. משכך, נאמר, אף לא עמד

המבקש בנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת של המשיב 1 לנזקיו. יתרה מכך. נוכח קביעתו האמורה באשר למסמכים, לא מצא בית-המשפט המחוזי כי היה בסירובה של המשיבה 2 למתן ההנחה משום התרשלות. לבסוף, נקבע

כממצא עובדתי (וגם זאת בניגוד לקביעת הערכאה הדיונית), כי הסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי ניתנה לפנים משורת הדין. נמצא איפוא, כי חיובם של המשיבים בדין בהתבסס על הסכמה זו, אינו יכול לעמוד, והושתו על המבקש הוצאות.

ג.

כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערעור שני. לדידו , יש בבקשתו משום חשיבות ציבורית הנוגעת לשאלת היקף אחריותו של עורך דין כלפי לקוחו, כמו גם שאלות הנוגעות לחובות המוטלות על רשות ציבורית בהתנהלותה אל מול האזרח. לגופו של עניין נטען, כי בקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין, אשר יש בהם כדי להצדיק התערבות בגלגול נוסף. לדידו של המבקש, קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, לפיה במועדים הרלבנטיים לא הומצאו למשיבה 2 כלל המסמכים הנדרשים לבחינת זכאותו להנחה, בטעות יסודה. ממשיך המבקש וטוען, כי

אף אם היה ממש בקביעה זו, לא נתן בית-המשפט המחוזי משקל מספק לעובדה, שרשלנותו של המשיב 1 עובר לדיון היא שעמדה בבסיס אי המצאת המסמכים הנדרשים. שנית, נטען, כי טעה בית-המשפט המחוזי בקביעתו כי השיקולים שעמדו בבסיס המלצת המשיב 1 למבקש לחזור בו מהגנתו היו סבירים. לעניין זה נטען, כי בנסיבות העניין, בהן חלף המועד להגשת השגה על השומה, פעולה במסלול המינהלי הייתה חסומה בפני המבקש, והמלצת המשיב 1 לקדם את עניין הזכאות להנחה במסלול זה לא היתה סבירה. שלישית, משיג המבקש על מסקנת בית-המשפט המחוזי, לפיה אין בהסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי כדי ללמד על רשלנותם של המשיבים; זאת באשר הקביעה העובדתית אשר עמדה בבסיס מסקנה זו, קרי כי הסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי ניתנה לפנים משורת הדין, לשיטתו בטעות יסודה. לבסוף, שב המבקש וטוען כי המשיבה 2 התרשלה בהגישה תביעות סרק כנגדו.

הכרעה

ד.

אחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. הלכה היא, כי הרשות לערעור בגלגול שלישי אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא תחומה היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3)123, 128 (1982)) . בענייננו, חרף טענות המבקש, לאמיתו של דבר אין עניינה של הבקשה אלא בשאלת אופן יישומן של הלכות קיימות (רע"א 385/93

בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל

- משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221, 222 (1993)). ויודגש, טענה לפיה לא היה מקום כי ערכאת הערעור תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, שאין עמה הלכה חדשה, אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה למתן רשות לערעור נוסף ( ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 213 (מה' 2, 2008).

ה.

אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. אמנם, הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית; ואולם, להלכה זו חריגים. ובהם מקום בו נתגלה פגם היורד לשורשו של עניין או נמצא כי ממצאי העובדה

מופרכים על פניהם (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב (2) 582, 594 (1998); ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני , פ"ד מב (2) 142, 145). בענייננו סבורני, כי בדין מצאה ערכאת הערעור להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, משנמצא כי אין הם מתיישבים עם התשתית הראייתית אשר הונחה לפתחה. ראשית, המסמכים להוכחת זכאותו של המבקש להנחה, אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית, נשאו תאריכים המאוחרים למועדים הרלבנטיים לבחינת רשלנותם הנטענת של המשיבים. ועוד, אף המבקש עצמו הודה בגדרי עדותו בפני בית-משפט השלום כי מסמכים אלה אינם אותם שהמציא למשיבה 2 בזמן אמת. ויודגש, אף בבקשתו הנוכחית (פסקה 121), מציין המבקש, כי גם עתה אין זה ברור אם המסמכים אשר נמסרו למשיבה 2 בזמן אמת עמדו בקריטריונים הקבועים בחוק למתן ההנחה. אף דבר

זה אומר דרשני. זאת, אף שלא אחת - בעוונותינו הרבים - משתהות רשויות מעבר לכל מידה נכונה במענה למיחלים את פניהן. בנסיבות דנא, מכל מקום, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, לא עלה בידי המבקש להוכיח מהן ההנחיות הרשלניות אשר קיבל מאת המשיב 1 בקשר עם השגת המסמכים, וכי הטעם לאי השגתם נעוץ היה בהכרח בהתנהלותו הרשלנית של המשיב 1, להבדיל מהתנהלות המבקש עצמו. ברי כי הנטל להוכיח כי היה בפעלו של המשיב 1 משום רשלנות מוטל על כתפי המבקש. אשר על כן סבורני, כי לא נפל פגם בהמלצת המשיב 1 למבקש לקדם את עניין הזכאות להנחה במסלול המינהלי. ויודגש, טענת המבקש לפיה במועד הדיון בבקשת הרשות להתגונן היה המסלול המינהלי חסום בפניו אינה יכולה לעמוד, באשר בגדרו של פסק-הדין מיום 22.5.96 אשר ניתן מפי השופטת גבע בעקבות חזרתו של המבקש מבקשת הרשות להתגונן, ניתנה למבקש שהות להסדיר את חובו אל מול המשיבה 2 ("על מנת לאפשר לנתבע להגיע להסדר עם העיריה..."), אך הוא לא עשה כן.

אוסיף, כי הסיטואציה בה מצא עצמו המשיב 1, תוך המלצת בית-משפט השלום לחזור מן ההליך, אינה פשוטה. זו מן המצבים שכל עורך דין המופיע בבתי המשפט, בתחומים האזרחי והמינהלי במיוחד, מוצא עצמו בתוכם: בית המשפט ממליץ, ובכך נותן ביטוי לתחושתו לגבי התיק - מה להמליץ איפוא ללקוח? אכן, יתכן כי עמידה על התיק תניב פירות וכזאת יקרה לא אחת. אך לא נכחד, המלצה שיפוטית ברורה על פי רוב משמיעה הפסד והוצאות. עורך דין צריך להיות קשוב מטבע הדברים, לבית המשפט, באוזן מוסיקלית. כך אירע גם במקרה דנא, ברוח התואמת את הלכת ע"ע 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד לו(3) 75, 80, שם נאמר מפי השופט - כתארו אז - ח' כהן, כי "חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול משפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול דעת לענין, במסגרת הנתונים המשפטיים, המהותיים והדיוניים הקיימים". בנידון דידן שקל המשיב 1 וסבר - בנושא שעמד אז על הפרק - כי נוכח הדעה שהביעה השופטת גבע בהליך, עדיף שלא להמשיך; זו שאלה מובהקת של שיקול דעת לא פשוט, ובנסיבות אינה משמיעה רשלנות דווקא.

לא אוכל להלום גם את השגת המבקש על קביעת בית-המשפט המחוזי, ככל שהדבר נוגע להסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי והמסקנות המתחייבות ממנה. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, בקבלו את טענת המשיבה 2 לפיה הסכמתה למתן פסק-הדין ההצהרתי ניתנה לפנים משורת הדין, יש ליתן את הדעת לתוכנו של מוצג נ/2, הוא תגובת המשיבה 2 לבקשה למתן פסק-הדין ההצהרתי. בגדרי תגובה זו, ציינה המשיבה 2 במפורש, כי מסכימה היא למתן ההנחה למבקש לפנים משורת הדין, ובכפוף לסילוק חובו של המבקש. מפרוטוקול הדיון מיום 20.5.2002 עולה, כי הסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי ניתנה בכפוף לאמור בתגובתה זו. בנסיבות אלו, בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בהסכמת המשיבה 2 למתן פסק-הדין ההצהרתי כדי ללמד על רשלנות המשיבים. אמנם, לא אחת נכונה רשות ציבורית להסדר הנוגע לחיוב כזה או אחר, מתוך הטעמה שהדבר נעשה "לפנים משורת הדין", וזאת כ"אמירת סייג", כדי שלא ליצור תקדים ולשם התגוננות מפני תביעות דומות. אך גם אם זה הטעם, עדיין נאמר כאן ברחל בתך הקטנה כי בהסכמה לפנים משורת הדין עסקינן.

נוכח האמור באשר למסמכים ובאשר להצהרה בדבר הסכמה של פנים משורת הדין, אין נראה כי נפל פגם במסקנת בית-המשפט המחוזי, לפיה אין לראות בסירוב המשיבה 2 למתן ההנחה משום התנהגות העולה כדי התרשלות.

ו.

על יסוד כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.