רע"א 8248/07 ישראל אידלסון בע"מ נ. אליהו ניסים

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן) אשר קיבל ערעור על פסק דינו של בית הדין לשכירות בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא א' גולדין) וקבע כי יש לשחרר את דמי השכירות החלים על בית עסק בו מחזיקה המבקשת מתקרת המקסימום הקבועה בסעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1952 (להלן: החוק ).

1.

המבקשת מחזיקה בחנות הנמצאת בקומת הקרקע ובקומת הגלריה בבניין ברחוב כפר גלעדי 8 בתל אביב-יפו (להלן: המושכר ). בשנת 1943 חתמה המבקשת על חוזה שכירות עם בעלי הבניין הקודמים, שהינם קרובי משפחתו של המשיב, הבעלים הנוכחי של הבניין. כיום, המבקשת הינה דיירת מוגנת במושכר. המשיב פנה לבית הדין לשכירות בבקשה להסיר את תקרת המקסימום הקבועה לדמי השכירות בדיור מוגן לפי סעיף 52א לחוק. זאת, בהתאם לתקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983, לפיה שיעורי המקסימום הקבועים בחוק לא יחולו על "בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח".

2.

בית הדין לשכירות דחה את הבקשה, בקובעו כי המשיב לא הצליח להרים את הנטל להראות כי לא שולמו דמי-מפתח עבור המושכר. יצוין, כי הכרעתו של בית הדין נסובה למעשה על השאלה האם הצליח המשיב להראות כי המשיבה הייתה המחזיקה הראשונה בנכס, וזאת לאור העובדה כי בעבר שולמו דמי-מפתח רק על-ידי שוכר שהחליף שוכר קיים בנכס. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין ובקשה להוספת ראיות לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה להוספת הראיות - תעודות עובד ציבור מטעם עיריית תל אביב-יפו ומטעם חברת החשמל ביחס למושכר - והורה על החזרת הדיון לבית הדין לשכירות על מנת שזה ייבחן את הראיות הנוספות (ע"א 1366/04).

בית הדין, לאחר שבחן את הראיות הנוספות, קבע בשנית כי יש לדחות את הבקשה לאחר שמצא כי אין בתעודות הציבור כדי ללמד באופן ברור על-כך שהמבקשת הייתה המחזיקה הראשונה בנכס. זאת, בין היתר על סמך עדות שנשמעה מטעם המבקשת, אותה מצא בית הדין כמהימנה, ולפיה החזיקה המבקשת במושכר רק החל משנת 1940, לאחר ששילמה בעדו דמי-מפתח.

3.

המשיב ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי יש בתעודות הציבור כדי להעיד על-כך שהמבקשת הייתה המחזיקה הראשונה בנכס ומכאן כי לא שילמה דמי-מפתח עבורו. בית המשפט ביסס קביעה זו, בין היתר, על-כך שהמבקשת לא חקרה את עובדי הציבור שסיפקו את התעודות ועל כן הכתוב בהן לא נסתר. כמו-כן, קבע בית המשפט המחוזי כי העדות שנשמעה מטעם המבקשת הינה עדות כבושה, שאינה אובייקטיבית, וכי משקלה קטן ביחס לראיות האובייקטיביות שהוצגו. לפיכך, מצא בית המשפט כי בפסק דינו של בית הדין נפל פגם היורד לשורש ההכרעה ואשר מצדיק את ההתערבות האמורה בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקשת טוענת כי יש מקום לדון בבקשתה כבערעור מן הטעם שהיא מעוררת סוגיות המשותפות לבעלי נכסים המושכרים בדיירות מוגנת ולמחזיקים בהם, אשר טרם הוכרעו על-ידי בית משפט זה. כך, טוענת היא כי מקרים כגון המקרה דנן - בהם נדרשים הצדדים להמציא מסמכים והוכחות ביחס לחוזים שנכרתו לפני עשרות שנים - מעוררים שאלות משפטיות בדיני חוזים ודיני ראיות הדורשות את הכרעת בית משפט זה. לגופם של דברים, מעלה המבקשת שלל טענות ביחס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כך, בין היתר, טוענת היא כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בקביעות המהימנות של בית הדין באשר לעדות שנשמעה מטעמה וכן כי שגה כאשר ביסס הכרעתו על תעודות הציבור אשר, לטענתה, אינן מלמדות באופן חד-משמעי כי היא אכן הייתה המחזיקה הראשונה בנכס.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מגדר עניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . אכן, השאלה העומדת במוקד ענייננו - היא השאלה האם שולמו דמי-מפתח עבור בית עסק המושכר בדיור מוגן - הינה שאלה אשר עשויה להתעורר במקרים נוספים. ואולם, בכל אחד מהמקרים בהם תתעורר שאלה זו תידרש הכרעה עובדתית על-פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ובהתאם לראיות הקיימות באותו עניין. המבקשת לא הצליחה להצביע על סוגיה משפטית כלשהי המחייבת הכרעה בנסיבות אלו, אלא העלתה טענות בעלמא בדבר השפעת הכרעה כזו על דיני החוזים ודיני הראיות. בכך אין די. לפיכך, לא מצאתי כי מקרה זה מעורר שאלה עקרונית כלשהי ועל כן אין כל הצדקה לערוך בירור עובדתי נוסף לאחר ששתי ערכאות שיפוטיות נדרשו למקרה והכריעו כפי שהכריעו. אציין, כי הדברים אמורים גם בהתחשב בכך שהערכאות דלמטה נחלקו ביניהן באשר לתוצאה הראויה במקרה זה (ראו למשל: רע"א 2571/99 חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ נ' רענן (לא פורסמה, 14.7.1999)).

מעבר לכך, גם אם בית המשפט המחוזי שגה כאשר התערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית הדין, ואיני קובעת כי כאלה הם פני הדברים, הרי שאין בעניין זה - כבכל טעות אחרת בהחלטה של ערכאת הערעור - כדי להצדיק את קבלת הבקשה (ראו למשל: רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסמה, 31.10.2005); רע"א 10762/03 גבעון נ' אבו גחישה (לא פורסמה, 19.1.2004))

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.