רע"א 8284/19 ברקוביץ אוסקנה נ. משה שוקרי

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 17.11.2019 (ע"א 21249-03-19, השופט א' שוורץ ) ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום ברחובות מיום 24.1.2019 (ת"א 2710-07-15, השופטת ר' הירש ).

2.

מקורן של הבקשות שבפני במחלוקת הנוגעת לחלקת מקרקעין חקלאית בתחומי היישוב מזכרת בתיה, חלקה מספר 50 בגוש 3903, ששטחה הכולל עומד על כשבעה דונם (להלן: המקרקעין ). המבקשת, המשיבים וצדדים נוספים שאינם רלוונטיים להליך הם בעלי זכויות במקרקעין במושע, אלא שהלכה למעשה, כל אחד מהם מחזיק בחלק מסוים של המקרקעין. יצוין כי בשנות התשעים של המאה הקודמת נחתם הסכם בין בעלי הזכויות במקרקעין באותה עת ביחס לשימוש בהם. המשיב 3 היה צד להסכם זה, אך יתר הצדדים שחתמו עליו הלכו בינתיים לעולמם, וזכויותיהם עברו לבעלי הדין האחרים שבפנינו. הסכם זה לא נרשם.

3.

בעיקרו של דבר, המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם המשיבים זכאים לעבור בשטח הסמוך לכביש ומוחזק על-ידי המבקשת על מנת להגיע לשטחים המוחזקים על-ידם. ביום 1.7.2015 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט השלום לסעדים כספיים ולמתן צו עשה שיורה למבקשת לאפשר להם מעבר שכזה, בטענה כי לאחרונה היא חסמה את הדרך שעברה במקום באמצעות מבנים שונים, וכי לא קיימת דרך חלופית המאפשרת מעבר נוח לשטחיהם. המבקשת טענה מצדה כי על-פי ההסכם הנזכר לעיל לא הוענקה למשיבים זכות מעבר בשטח שבו היא מחזיקה. המבקשת הוסיפה כי קיימת דרך חלופית לשטחים המוחזקים על-ידי המשיבים העוברת בשטח חקלאי-ציבורי, וכי ככל שהדבר נדרש, הם יוכלו להפוך אותה לנוחה יותר למעבר בהשקעה כספית מסוימת.

4.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבים בחלקה והורה על מתן צו עשה המחייב את המבקשת לאפשר להם גישה סדירה דרך השטח המוחזק על ידה, ולהרוס כל מבנה החוסם את המעבר תוך 60 יום. בית המשפט השלום קבע כי בהתחשב בצורתם של המקרקעין, הכוללים חלקות אמצעיות שאינן נגישות לדרכים, אין לראות בהסכם שעליו הצביעה המבקשת, שאף אינו רשום, ככזה שמונע זכות מעבר. לצד זאת, בית משפט השלום ביסס את מסקנתו גם על הוראות בהסכם בדבר אפשרויות הבנייה במקרקעין. בנוסף, לאחר שסייר במקום, בית משפט השלום התרשם שהדרך החלופית שאליה התייחסה המבקשת איננה מאפשרת מעבר נוח, וכן שלכאורה חלק ממנה עובר דרך שטח בבעלות פרטית. כמו כן, דחה בית משפט השלום מספר טענות דיוניות של המבקשת.

5.

המבקשת ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור בהסתמכו על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות

סדר הדין האזרחי ). בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה כל טעות בעובדה או במשפט בפסק דינו המפורט והממצה של בית משפט השלום.

6.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 27.12.2019 פנו המשיבים לבית משפט השלום בבקשה למנות כונס נכסים לצורך אכיפת ביצוע פסק הדין. ביום 5.1.2020 קבע בית משפט השלום כי בשלב זה לא ימונה כונס נכסים עד למתן החלטה בהליך שבפני.

7.

בבקשת רשות הערעור דנן טוענת המבקשת שעניינה מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית הנוגעות, בין היתר, לפרשנותם של חוזים בכלל ולחוזים הנוגעים לשותפות מקרקעין במושע בפרט. מעבר לכך, המבקשת סבורה כי בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות נפלו שגיאות רבות הפוגעות בזכויותיה. כפי שצוין בפתח הדברים, לצדה של בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצוע, שבה ציינה כי מאחר שביצוע פסק הדין כולל הריסת מבנים קיימים נוטה מאזן הנוחות לטובתה, וכי סיכוייה של בקשת רשות הערעור להתקבל הם טובים.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי. בניגוד לטענות המבקשת, לא השתכנעתי שהבקשה מעלה סוגיה עקרונית. ההכרעות בעניינה נסבו על יישום הדין בנסיבות הספציפיות והמיוחדות של המקרקעין. למותר לציין כי אין בטענה שעניינה טעות ביישום הדין – ואינני קובעת כי כך הוא – כדי להצדיק הענקת רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 9684/17 דגני נ' הלר , פסקה 6 (23.1.2018)). כמו כן, לא התרשמתי שדחיית הבקשה תוביל לעיוות דין.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משכך, ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.