רע"א 8353/10 קיבוץ אורים ו-163 אח' נ. רשות השידור

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו), אשר עניינה חיוב המבקשים בתשלום אגרה בגין תביעה שהגישו.

2.

המבקשים, למעלה מ-100 קיבוצים, הגישו בשנת 2006 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תובענה למתן סעד הצהרתי נגד המשיבה, רשות השידור. המבקשים עתרו לסעד לפיו עומדת להם זכות קיזוז כלפי המשיבה. זאת, בגין הנחה באגרת הטלביזיה אשר היו זכאים לה, לטענתם, בין השנים 1994-1981 ואשר לא ניתנה להם. המשיבה הגישה בקשה לדחייה על הסף של התובענה, בין היתר בטענה של התיישנות. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי. המשיבה השיגה על החלטה זו. בפסק דין מיום 9.8.2009 (רע"א 3027/07) קבעתי כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, שנדונה כערעור, באופן חלקי, כך שתובענת המבקשים תתוקן באופן שיובא בה הסכום המגיע למבקשים לפי טענתם וכן תוצג דרך חישובו. המבקשים אכן הגישו תובענה מתוקנת, במסגרתה נקבו בסכום בסך של 21,056,813 ש"ח. יצוין, כי במסגרת ההחלטה ברע"א 3027/07 נקבע עוד, כי בית המשפט אשר ידון בתובענה המתוקנת, יכריע בשאלת האגרה שעל המבקשים לשלם.

3.

כבר עתה יובהר, כי קיימות שתי אפשרויות לתשלום אגרה במקרה דנא. האחת, אגרה בגין תובענה לסעד הצהרתי. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות ), קובעת, כי בגין תביעות מסוימות, אשר נחשבות כתביעות שלא ניתן לשום את שוויין בכסף, תשולם אגרה בסכום קבוע, המפורט בתוספת לתקנות (כיום עומד סכום זה על 1,085 ש"ח ביחס להליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי (ראו פרט 10 לתוספת לתקנות)). תקנה 3(א) קובעת, כי בגדר התביעות הללו יבואו גם תובענות למתן סעד הצהרתי. האפשרות השנייה היא, כי על המבקשים לשלם אגרה מתאימה לתביעה לסעד כספי קצוב. תקנה 6 לתקנות קובעת, כי בתביעה לסעד כספי תשולם אגרה בהתאם לסכום הנתבע (כך, עומד שיעור האגרה על 2.5% בתביעות עד לסכום של כ-22 מיליון ש"ח ועל 1% לסכום שמעבר ל-22 מיליון (ראו, פרט 8 לתוספת לתקנות)). ברי, כי מבחינת המבקשים ישנה חשיבות רבה לאופן בו תסווג התובענה שהגישו. ביום 7.10.2010 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעניין האגרה. בית המשפט קבע, לאחר ששמע את עמדת המדינה בסוגיה, כי על המבקשים לשלם אגרה כאילו הייתה תביעתם תביעה לסעד כספי, בהתאם לסכום הנקוב בתובענה. על החלטה זו משיגים המבקשים בבקשה שלפניי. יצוין, כי אף במסגרת ההליך שלפניי הוצגה עמדת המדינה, התומכת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

4.

דין בקשת רשות הערער להידחות. שאלת סיווג תביעות לסעד הצהרתי לצורך תשלום אגרה נדונה פעמים רבות בבתי המשפט. ההלכה הנוהגת לעניין זה היא כי, ככלל, תביעות לסעד הצהרתי הן כאלו אשר לא ניתן לשום את שוויין בכסף לצרכי אגרה, אף אם הן ניתנות לכימות (ראו, רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי תל-אביב , פ"ד מו(1) 561

(1992); רע"א 4851/04

גרנד סנטר חברה לפיתוח והשקעות ברח' דיזנגוף בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 21.9.2004)). ואולם, הסיפא לתקנה 3(א) לתקנות (בנוסחן הנוכחי) קובעת במפורש כי תביעה לסכום כספי קצוב כתוצאה מסעד הצהרתי לא תיחשב לתביעה שלא ניתן לשום את שווייה (השוו לתקנה 3(א) בנוסח הקודם בתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987). בענייננו, הגישו המבקשים תביעה לסעד הצהרתי בדבר זכות קיזוז העומדת להם. תביעה זו הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי, בין היתר נוכח מגבלות התיישנות שחלו על התביעה. לפיכך, נדרשו המבקשים לשום את הסכום לגביו הם טוענים כי עומדת להם זכות קיזוז. במצב דברים זה, ובהתחשב באופייה של זכות הקיזוז, הרי שאם תתקבל תובענת המבקשים לסעד הצהרתי, לא יידרשו הם לנקוט הליכים משפטיים נוספים על מנת לקבל את הסעד הכספי המבוקש על ידם. לפיכך, יש לראות את התובענה במקרה דנא כתביעה הנכנסת לגדרי הסיפא לתקנה 3(א), קרי כתביעה לסעד כספי כתוצאה מסעד הצהרתי (השוו, רע"א 4312/10 חבס - ח.צ השקעות (1960) בע"מ נ' אהובי (טרם פורסם, 1.8.2010)). ברי, כי לוּ היה מדובר בתביעה להצהרה על חוב כספי (ובהנחה שמותרת תביעה לסעד מעין זה), הרי נראה שלאחר מתן סעד הצהרתי היה על המבקשים להגיש תביעה כספית נוספת אם בכוונתם לאכוף החיוב. אין מחלוקת כי בגין התביעה השנייה היה עליהם לשלם אגרה בהתאם לסעד הכספי הנתבע. כאמור, משמדובר בסעד הצהרתי של קיזוז "נחסך" מן המבקשים הצורך להגיש תביעה נוספת. יש אף לזכור כי אלמלא ההתיישנות, ואילו הוגשה תביעה לסעד כספי, ברי כי על המבקשים היה לשלם אגרה על פי הסכום הנתבע. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

5.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחה בסך 20,000 ש"ח לטובת כל אחד מהמשיבים. האגרה תשולם לא יאוחר מיום 1.9.11, שאם לא כן יימחק ההליך.