רע"א 8602/06 אהרון שלה נ. בנק הפועלים בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט שנלר - אב"ד, והשופטים לבהר-שרון וד"ר ורדי) בע"א 1281/03 מיום 6.9.06, בגדרו התקבל חלקית ערעור המשיבים על פסק-דינו של בית-משפט השלום (השופטת גבע) בת"א 91339/01 מיום 12.12.02.

ב.המבקש וחברה בשם א.ט.ג נדל"ן בע"מ (להלן החברה) היו בעליו המשותפים של נכס מקרקעין בגבעתיים (להלן הנכס). בנו של המבקש ניהל את החברה והיה בעל המניות בה. במהלך פעילותה, צברה החברה חובות כבדים למשיב - בנק הפועלים (להלן הבנק). על מנת להבטיח את פירעונם, התחייבה החברה לרשום משכנתא בנכס לטובת הבנק, וכפועל יוצא מכך נרשמה לטובת הבנק הערת אזהרה על זכויות החברה בנכס. כן, שיעבד המבקש את חלקו בנכס ביום 13.4.95 לטובת הבנק במשכנתא בדרגה ראשונה, ללא הגבלה בסכום.

ג.

לצורך הסדר חובות החברה, נחתם ביום 17.8.99 בין הבנק ובין החברה ואחרים הסכם לפירעון החוב (להלן הסכם הפירעון ), בגדרו התחייבה החברה לפרוע את חובותיה על ידי מימוש נכסים ששיעבדה לבנק, ובכללן הנכס בו עסקינן. מצידו, הסכים הבנק להסיר את המשכנתא תמורת קבלת סך של 465,000 דולר, והפקדת יתרת התמורה מהמכירה - אם תהיה כזו - בידיו של הנאמן עו"ד אלופי, אשר נקבע כי יעביר אותה לידי הבנק לאחר תשלום המיסים ושאר התשלומים החלים על המוכר. יודגש כבר עתה, כי המבקש עצמו לא היה צד להסכם הפירעון. ביום 29.8.99

חתם הבנק - לטענתו על מנת להקל על מכירת הנכס - על אישור המופנה לחברה ולמבקש, בו התחייב להסכים להסיר את השעבוד בכפוף לשני תנאים: הפקדת סכום של 465,000 דולר, והמצאת הסכם המכר עד לתאריך מוסכם (להלן כתב האישור ).

ד.בהסכם מכירת הנכס לצדדים שלישיים שנערך בחודש ספטמבר 1999 (להלן הסכם המכר ) נקבע, כי מתוך סכום התמורה ישלם רוכש הנכס ישירות לבנק סכום של 465,000 דולר להסרת השעבוד. ואולם, בניגוד להסכם הפירעון נקבע בהסכם המכר - וזוהי ליבת הבקשה שבפנינו - כי יתרת כספי התמורה שיופקדו בידיו של עו"ד אלופי, אשר מונה גם בהסכם המכר לנאמן, תועבר למוכרים ולא לבנק . יצוין, כי כתב האישור צורף כנספח להסכם המכר. לאחר חתימת הסכם המכר חתמה החברה ביום 29.9.99 על איגרת חוב בלתי מוגבלת בסכום, בגדרה שיעבדה החברה לבנק והמחתה לו את כספי התמורה מאת הקונה על פי הסכם המכר. השעבוד נשוא אגרת החוב נרשם אצל רשם החברות ביום 5.10.99.

ה.הנכס נמכר בסך של 570,000 דולר, והרוכש העביר לידי הבנק סך 465,000 דולר על חשבון התמורה. נוכח הפקדת התשלום הוסרה המשכנתא שרבצה על הנכס, ויתרת התמורה הועברה לידי עו"ד אלופי. או אז התעוררה השאלה מה ייעשה ביתרת כספי התמורה – האם יעבירנה הנאמן לידי הבנק, כקבוע בהסכם פרעון החוב , או שמא יעבירנה למוכרים כקבוע בהסכם המכר.

ו.נוכח המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, הגיש עו"ד אלופי לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בקשה בדרך של טען ביניים, בגדרה ביקש להורות לו למי עליו להעביר את יתרת הכספים.

ז.בית-משפט השלום הורה כי יתרת התמורה תועבר לידי המבקש. נקבע, כי מאחר שהמבקש - שלא היה לו כל קשר עסקי עם הבנק - לא היה צד להסכם הפירעון ולא היה מעורב בו, אין התניה בהסכם הפירעון המורה על העברת יתרת כספי התמורה לבנק חלה עליו. בהמשך נקבע, כי משתיקתו של הבנק נוכח תניות הסכם המכר, ובכללן התניה לפיה יתרת כספי התמורה תועבר למוכרים, משתמעת הסכמתו להן. על כן, "מאחר והחוב לבנק שהובטח במשכנתא, היה חובה של החברה, והיות וכל חלקה של החברה בתמורה, הועבר לבנק, והיות וסכום הכסף שנותר מופקד בידי הנאמן, הוא פחות מחלקו של שלה (המבקש – א"ר), והיות ואין לשלה התחייבות כלפי הבנק לפרוע את חובותיה של החברה כלפיו, זכאי שלה לכך שיועבר אליו מלוא הסכום המופקד בידי המבקש".

ח.בערעורו של הבנק לבית המשפט המחוזי, הסכימו כל שופטי ההרכב, כי הבנק זכאי למחצית התמורה השייכת לחברה; ואולם, דעותיהם באשר למחצית השנייה – השייכת למבקש – נחלקו. בדעת מיעוט סבר ה שופט ד"ר ורדי , כי מחצית זו שייכת אף היא לבנק, הואיל והמבקש, כפי שעולה מחומר הראיות ומנסיבות העניין, ידע ולכל הפחות מוחזק הוא כמי שידע, על הסכם הפירעון, ועל כן מחויב הוא לו. לטעמו, אין לראות בשתיקתו של הבנק לגבי הסכם המכר ויתור על יתרת הכספים. השופטת לבהר-שרון סברה אף היא, כי מאחר שהזכויות ביתרת הכספים, כבכל כספי התמורה, שייכות היו, בכפוף לשעבוד, בחלקים שוים לחברה ולמבקש, על הנאמן להעביר לבנק את מחצית היתרה השייכת לחברה, אך באשר למחצית השניה, קבעה השופטת, כי אין מקום להתערב בממצא של בית-משפט השלום, לפיו לא ידע המבקש על הסכם הפירעון ולא היה מעורב בגיבושו. על כן, לבנק אין כל זכות ביתרת התמורה השייכת למבקש, ויש להעבירה למבקש. אב בית-הדין השופט שנלר הצטרף לתוצאה אליה הגיעה השופטת לבהר-שרון, אולם מטעמים שונים. ראשית סבר, כי בביטול רישום המשכנתא על ידי הבנק פקע השעבוד, ולפיכך לא היתה עוד כל זיקה משפטית בין הבנק למבקש. שנית, לשיטתו אף במישור החוזי, לא התחייב המבקש כלפי הבנק. עוד קבע אב בית הדין, כי הבנק לא הציב תשתית ראייתית עובדתית ראויה על מנת להוכיח כי המבקש ידע על הסכם הפירעון, כל שכן שהתחייב לאמור בו. לסיכום, נקבע ברוב דעות, כי מחצית יתרת התמורה השייכת לחברה תועבר לבנק, ואילו המחצית השנייה תועבר לידי המבקש. מכאן הבקשה הנוכחית לרשות ערעור.

ט.לטענת המבקש קביעתם של שופטי בית המשפט המחוזי, לפיה החברה והמבקש אמורים לקבל מרוכש הנכס, כל אחד, מחצית מן התמורה, חלה אמנם במערכת היחסים שבינם ובין הרוכש, אך אין היא חלה במערכת היחסים שבינם לבין הבנק, אשר במסגרתו החברה היא החייבת העיקרית, בעוד שהמבקש איננו אלא חייב משנה. אשר על כן, לטענתו, החברה כחייבת עיקרית אמורה להעביר את מלוא חלקה בתמורה לבנק, והמבקש מתוקף מעמדו כחייב משני אמור היה להעביר לבנק רק את הסכום הנדרש לצורך הסרת השעבודים, ועל היתרה להיוותר בבעלותו. עוד נטען, כי ככלל יש להעדיף פרשנות המיטיבה עם הצד החלש -

אשר בענייננו הוא המבקש.

י.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. טענות המבקש תחומות למחלוקת שבין הצדדים באשר לפרשנות ההסכמים, ובאשר לטיב היחסים המשפטיים בין הצדדים המעורבים - הבנק, החברה והמבקש. ערכאת הערעור העידה על עצמה כי התערבותה, ואף באופן חלקי, בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום חריגה, ונעשית רק מקום בו "בית המשפט התעלם מראיה בעלת משקל מכריע או שנפלה מלפניו טעות עקרונית, היורדת לשורשם של דברים, בהערכת העובדות". כל שכן אמורים הדברים, כשעסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, שככלל ניתנת במשורה, ומוגבלת לאותם מקרים שבהם מתעוררות שאלות בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, ואשר חשיבותן חורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הקונקרטי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 128,123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז – שמגר)). יוטעם, כי השוני בתוצאות אליהן הגיעו שני בתי המשפט הקודמים אינו מהוה כשלעצמו עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות נ' רכבת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל); בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (טרם פורסם)

(השופט – כתארו אז – ריבלין)). גם חילוקי דעות בין שופטים באותה ערכאה אינם מגבשים עילה כזאת מיניה וביה. במקרה דנן במובהק אין עילה להתערבותו של בית משפט זה, לאחר שהיה למבקש יומו הערעורי. ובית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה, בשלוש חוות דעת, לסוגיות שבמחלוקת. להפיס דעתו של המבקש אזכיר, כי אף ננקטה על-ידי שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי "דרך מיצוע" אופרטיבית שעל פיה זכה במחצית מבוקשו, בעוד אילו נתקבלה דעת המיעוט היה יוצא וידיו על ראשו. כך או אחרת, אין המקרה מצדיק ערעור בגלגול נוסף.

י"א.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.