רע"א 8856/06 הגב' רבקה גרינפלד נ. הירקון בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגני הנשיא גרוס, קובו ורובינשטיין) בע"א 1428/02 מיום 3.9.06, בגדרו התקבלו בחלקם ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופט שנהב) בת"א 25841/97 מיום 15.1.02.

ב.

בין המבקשת למשיבים נכרת חוזה לרכישת דירה ברחוב אפטר 11 בתל אביב (להלן הדירה ). הגם שמועד מסירת הדירה נקבע ליום 30.8.89 (להלן המועד הנקוב ), נמסרה הדירה למבקשת רק ביום 6.3.90 - היינו, איחור של כ- 6 חודשים - וזאת כאשר מצויים בה ליקויים שונים. לפי האמור בחוזה, איחור הקטן מ- 120 יום ממועד המסירה הנקוב לא יחשב כהפרתו (סעיף 8 (ה) לחוזה). על הצדדים מוסכם כי המבקשת נאותה לדחיית מועד המסירה ב- 30 ימים.

ג.

(1) המשיבים הודו כי אכן מסרו את הדירה באיחור, אך טענו כי משהוגשה התביעה ביום 26.2.97, מעל 7 שנים מהיום בו אמורה היתה להימסר הדירה – היא התיישנה. כן הכחישו המשיבים את טענת המבקשת באשר לליקויים שהתגלו בדירה, וטענו כי המבקשת היא זו שמנעה בעדם מלתקנם. במהלך בירור עניינם בבית המשפט, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו ימונה מהנדס בניין ושמאי מקרקעין כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיכין חוות דעת שהוסכם לגביה כי תחייב את הצדדים. הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט להכריע בתובענה בהסתמך על התיעוד המצוי בתיק ללא שמיעת חקירות נגדיות של העדים.

(2) בית משפט השלום קבע, כי אין ממש בטענת המשיבות באשר להתיישנות תביעת המבקשת, מאחר שעילת התביעה של המבקשת " נולדה ביום מסירת הדירה בפועל ולפיכך מרוץ ההתיישנות התחיל ממועד זה ואילך". הואיל ולפי האמור בחוזה היה בידי המשיבות לעכב את מסירת הדירה ב- 4 חודשים, ומאחר והמבקשת הסכימה לאיחור של

חודש, הרי שלמעשה חל עיכוב (בר פיצוי) של חודש אחד בלבד (מתוך שישה) במסירת הדירה. סכום הפיצוי נקבע על סך 3,000 ₪. נקבע, כי על המשיבות לפצות את המבקשת בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסך 5,000 ₪, ובגין תיקון הליקויים וירידת הערך בסך 28,150 ₪. כן פוצתה המבקשת בגין שכר טרחה חלקי של עורכי דינה, והוצאות משפט. על פסק דין זה הוגש ערעור וערעור שכנגד.

ד.

בית המשפט המחוזי קבע, כי עילת התובענה במקרה דנא קמה כחלוף 150 יום (30 + 120) מיום המסירה המקורי, קרי, ביום 1.2.90. על כן, כל יום אשר לא נמסרה בו הדירה לחזקת המבקשת מעבר ליום 1.2.90 (בפסק הדין מצוין בטעות 1.2.96) – שהוא המועד הנקוב בהסכם, בתוספת החודש לגביו הסכימה המבקשת וארבעת החודשים שהוסכם לגביהם כי לא יהוו משום הפרת החוזה - מהוה איחור , ונולדת בו עילת תביעה חדשה. בגזירה שוה מן הדין הנוהג בעוולות נזיקיות מתמשכות, קבע בית-המשפט, כי במקרה של תובענה נמשכת אין התובע זכאי לפיצוי על נזק שנגרם לו לאחר שהתיישן. על כן נקבע, כי מאחר שהתביעה הוגשה ביום 26.2.97, זכאית המבקשת לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה מיום 26.2.90 עד ליום 15.3.90 – המועד שעד אליו שילמה המבקשת בעבור דיור חלופי – היינו סך של 473 ₪. בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעת בית משפט השלום בעניין התשלום בגין הליקויים, וצידד בהנמקתו. כן לא התערב בעניין גובה הפיצויים בגין עגמת נפש והוצאות המשפט, מן הטעם שעניינים אלה מסורים לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואין ערכאות הערעור מתערבות בהם אלא במקרים קיצוניים, אשר מקרה זה אינו בא בגדרם. מכאן בקשת רשות הערעור.

ה.

ראשית, נטען כי התביעה שהגישה המבקשת בגין הנזקים שנגרמו לה בשל האיחור במסירת הדירה, לא התיישנה. נטען, כי עילת התביעה התגבשה רק משנמסרה הדירה למבקשת, שעה שהיה בידה לאמוד את היקף נזקיה. שנית, נטען כי ככל שהערכאה הדיונית מסתמכת בפסק דינה רק על התיעוד שבתיק, אין לה כל יתרון על פני ערכאת הערעור. על כן שגה בית משפט קמא משלא התערב בעניין הפיצויים בגין עגמת הנפש והוצאות המשפט. שלישית, נטען כי הסכום שנפסק למבקשת כפיצוי בגין עגמת נפש, אינו סביר נוכח הראיות שהציגה המבקשת בפני הערכאות דלמטה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט, עת לא הורה למשיבות להחזיר למבקשת את מלוא הוצאותיה בגין שכר טרחתם של עורכי דינה.

ו.

נתבקשה תגובת המשיבות בשאלת ההתיישנות בלבד. בתגובה נטען, כי הבקשה אינה מעלה שאלה שיש בה חשיבות משפטית או ציבורית. שנית, נטען כי הטענה לפיה רק במועד קבלת ההחזקה בדירה יכלה המבקשת לאמוד את היקף נזקיה, לא הועלתה בשום שלב, בפני הערכאות הקודמות, ומכאן שהיא נטענת לראשונה בפני בית משפט זה. שלישית, נטען כי כל יום שחולף מהמועד שהוסכם על מסירת הדירה מגבש עילת תביעה חדשה, ועל כן צדק בית משפט קמא כאשר בודד את הימים בהם טרם נמסרה הדירה ואינם בגדר תקופת ההתיישנות, והורה על פיצוי המבקשת רק בגינם. עוד נטען, כי ביום 20.2.90 שלחה המבקשת מכתב בו היא מפרטת את נזקי שכר הדירה (5001.85 ₪)

שנגרמו לה עד אותו מועד בעיכוב מסירת הדירה, עובדה המצביעה על כך שהיה בידיה מידע בסיסי שאיפשר לה להגיש את התביעה כבר אז.

ז.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, חוששני שלא אוכל להיעתר לבקשה. עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות. הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת לאותם מקרים שיש בהם משום חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים (בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז – שמגר)). בקשה זו אינה נופלת בגדרם של אלה. השוני בתוצאות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות באשר לסוגית ההתיישנות אינו מהוה כשלעצמו עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות נ' רכבת ישראל (טרם פורסם) - השופטת ארבל; בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (טרם פורסם) - השופט – כתארו אז – ריבלין) . סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, מורה, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", אשר בתביעה אזרחית בשאינו מקרקעין היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). קביעת היום בו נולדה העילה – שחשיבותה בעניין ההתיישנות ברורה מאליה – היא בעיקרה סוגייה עובדתית (ע"א 109/63 שמשון בע"מ נגד מן איון , פ"ד יז (3) 2019 - השופט זוסמן), ונלמדת, מקום בו העילה חוזית, בין היתר מפרשנות החוזה ונסיבות המקרה. ככלל, "זכות התביעה נולדת עם הפרת החוזה או ביטולו על-ידי אחד הצדדים" (ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב , פ"ד כח(2), 228, 234 – השופט עציוני; וראו גם יהודאי, דיני התיישנות בישראל (1991), 141). בענייננו, קבעו הערכאות הקודמות – שחומר הראיות היה כאמור פרוש לפניהן -

כי יום הפרת החוזה הוא 1.2.90 – 150 יום מהיום הנקוב בחוזה למסירת הדירה. ברם, לטענת המבקשת היום בו התגבשה למעשה עילת התביעה בעניינה אינו יום הפרת החוזה, אלא היום בו קיבלה את חזקתה בדירה ויכלה לאמוד את היקף הנזק שנגרם לה עד אז, זאת בשל היותו נזק מתמשך. טענה זו שובת לב, אך לא בא זכרה בכתב התביעה ובכתב הערעור שהגישה המבקשת לבתי משפט דלמטה – ודי בכך כדי שלא להלום את העלאתה כעת (ראו ד"ר ח' בן–נון, הערעור האזרחי (תשס"ד), 413). מעבר לצורך אציין, כי הערכאות הקודמות קבעו– ולא נטען אחרת בבקשה או בתגובה – כי לאור החוזה שנכרת בין הצדדים עסקינן בהפרה נמשכת, ובעילת תביעה מתחדשת. בהקשר דיני הנזיקין, אליהם הפנה בית משפט קמא, נפסק כי:

"במקרה שיש הפרת חובה הולכת ונמשכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו" (דברי השופט לורד פירסון שהובאו בע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ , פ"ד כ"ב (2), 929, 934 (השופט הלוי); ראו גם ע"א 35/71 חב' ישראל אוסטרליה נ' מושב בני דרור, פ"ד כ"ז(1) 222, 228 (השופט ברנזון) ).

אכן, הדברים אמורים בעניינה של עילה נזיקית, אך נוכח הטעמים שביסוד ההתיישנות (ראו ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח , פ"ד נד(2) 535, 554), דברי לורד פירסון, כך נדמה, יפים בנסיבות האמורות גם לענייננו. אכן, ישנה מגמה לצמצום תקופת ההתישנות לארבע שנים. ראו הצעת חוק ההתיישנות, סעיף 5, הצעות חוק תשס"ד 613), ואולם הדבר טרם נחקק, ועסקינן ביישום החוק כנתינתו כיום, דבר שאינו מתאים לערעור בגלגול נוסף.

ח.

אשר ל פיצוי בגין עגמת נפש ולגובה הוצאות שנפסקו למבקשת, כנודע, מלבד מקרים חריגים, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש, אשר היא באופן מובהק שאלה שבעובדה (ראו בן–נון, הערעור האזרחי 251 - 252). הוא הדין לפסיקת הוצאות ושכר טרחה המהווה "פרוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט" (רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (לא פורסם); וראו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (לא פורסם) – השופט גרוניס). בנסיבות המקרה הנוכחי, לא נמצאה לי כל עילה לסטות מאלה, כל שכן כשעסקינן בגלגול שלישי.

ט.

אשר על כן אין בידי להיעתר לבקשה.