רע"א 8875/99 שמואל סרנו נ. מנהל אגף המכס ומע"מ גוש דן

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 14.11.99 (כב' השופט הומינר) בתיק ע"ש 3526/98 בה חוייב המבקש, במסגרת החלטת ביניים, בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.

2.לאחר קבלת תשובת המשיב לבקשה, אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כערעור לגופו.

3.עילת הבקשה של המבקש נסבה על ההוצאות שנפסקו כנגדו על ידי בית משפט קמא בשיעור 10,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה, וזאת על רקע הנסיבות הבאות:

ההליך העיקרי בבית משפט קמא הנו ערעור מס ערך מוסף שהגיש המבקש כנגד שומת עסקאות שנעשתה בעניינו על ידי המשיב. באותו הליך הוגשו מספר בקשות דחייה על ידי המבקש בנימוק שהוא מנהל משא ומתן לפשרה עם רשויות מע"מ. בית משפט קמא נעתר למספר בקשות דחייה, אולם חרף זאת, התיק לא נסתיים בפשרה. בקשת הדחייה האחרונה הוגשה ביום 10.11.99 וסורבה על ידי בית המשפט, וביום הדיון, שהתקיים מספר ימים לאחר מכן, התייצב בא כוח המבקש לדיון. כאשר התבקש בא כוח המבקש על ידי בית המשפט להשיב למספר שאלות לגופו של התיק, התברר שהוא אינו בקי בפרטים ואז הציע עורך הדין כי יקרא לעזרה עורך דין אחר מהמשרד המכיר את פרטי התיק. להצעה זו השיב בית המשפט בסירוב, ובעקבות כך הטיל על המבקש הוצאות בשיעור 10,000 ש"ח ללא קשר לתוצאות המשפט וזאת עקב אובדן זמן שיפוטי.

4.המבקש קובל על עצם הטלת ההוצאות ועל גובהן. המשיב עומד על דעתו כי היה מקום לחייב בהוצאות ואינו מוצא מקום להפחתה כלשהי בשיעורן.

5.ניתן להבין לרוחו של בית משפט קמא כאשר ראה לנכון בנסיבות הענין לנקוט אמצעי של הטלת הוצאות על המבקש לאור התנהגות עורך דינו. בקשות דחייה חוזרות ונישנות המעכבות את התקדמות הטיפול בתיק, ועמידה בפני בית המשפט ביום הדיון בלא הכרת הענין לגופו באופן שאינו מאפשר את בירורה של המחלוקת הם, אכן, צירוף נסיבות שיש בו כדי להכביד ולפגוע במהלך התקין של דיוני בית המשפט, העמוס לעייפה גם בלאו הכי. במיוחד קשה הדבר כאשר מקור המחדל הוא במבקש אשר הוא יוזם ההתדיינות והוא זה הפונה לבית המשפט בבקשת סעד.

יש, איפוא, להבין ללבו של בית המשפט קמא ולקבל את עמדתו כי מחדלי המבקש ובאי כוחו ראויים לתגובה הולמת, כמקובל בהליכי בית המשפט.

6.יחד עם זאת, נראה לי כי שיעור ההוצאות שנפסק אינו עומד ביחס סביר לחומרת המחדלים בהם מדובר. בית משפט של ערעור אינו נוטה, דרך כלל, להתערב בפסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים בהם נפל משגה ממשי באופן הפעלת שיקול הדעת בענין זה: (ע"א 769/89 רובינשטין נ' זמרן, פד"י מב(3) 581, 593, ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פד"י לח(3) 29. ע"א 324/84 חב' פישל איזמן ובניו בע"מ נ' אוריאלי, פד"י מא(2) 421). במקרה זה נראה לי כי גובה ההוצאות שנפסק חורג מהסביר במידה המצדיקה התערבות.

7.לאור האמור, אני מחליטה לקבל את הערעור במובן זה שההוצאות שיהא על המבקש לשלם לאוצר המדינה יעמדו על 4,000 ש"ח במקום 10,000 ש"ח כפי שנפסק.

אין צו להוצאות בערכאה זו.