רע"א 4871/05 עו"ד אבינועם עדני נ. פרקליטות מחוז תל אביב-מדור אזרחי

1.בהליך שבכותרת התעוררה שאלת הדרך הראויה להשיג על החלטת בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו בדונו בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. מלכתחילה, הופנה ההליך נגד קביעות שונות של בית המשפט המחוזי, אולם בעקבות בקשת המבקש למחיקת חלק מבקשתו לרשות לערער צומצם ההליך להשגה על החלטת בית המשפט המחוזי לחייב את המבקש בהוצאות לטובת המדינה.

2.חיוב המבקש כבעל דין בהוצאות לטובת אוצר המדינה הוטל עליו לראשונה בהחלטת בית המשפט המחוזי. משכך, טענה המשיבה, במסגרת תגובתה לבקשה, כי הדרך לערער על החלטה זו היא באמצעות הגשת ערעור בזכות. נוכח עמדת המשיבה, אפשרתי למבקש, ולמשיבה אם ברצונה בכך, להביע עמדתם בעניין הדרך הראויה לתקיפת החלטת בית המשפט המחוזי לחייב את המבקש בהוצאות כאמור. המבקש לא הבהיר עמדתו בסוגיה, והסתפק בבקשה שיותר לו לתקן את הפגם שנפל בהגשת ההליך, אם יקבע שאכן נפל פגם כאמור. במסגרת תגובה משלימה שהוגשה על ידי המשיבה התייחסה המשיבה להשלכת החלת החלטת כבוד הרשם י' מרזל בע"א 8253/05 זמירה כליף נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4), 1328 (להלן: פרשת כליף ) על המקרה דנן. במסגרת ההחלטה הנ"ל, נקבע כי הדרך הראויה להשיג על החלטה בעניין אגרה תלויה בזהות מגיש ההשגה. כאשר ההשגה מוגשת על ידי בעל דין בהליך העיקרי, אזי ההליך הנכון הוא הגשת רשות לערער. לעומת זאת, כאשר ההשגה מוגשת על ידי המדינה, שאינה בעלת דין באותו הליך העיקרי, ההליך הנכון הוא ערעור בזכות. המשיבה טענה, כי יישום החלטה זו על המקרה דנן, בו ההשגה מוגשת על ידי בעל דין ולא על ידי המדינה שלא היתה צד להליך העיקרי, מוביל לכאורה למסקנה כי ההליך הראוי הוא הגשת בקשת רשות לערער. המשיבה ציינה, כי כשלעצמה, היא חולקת על תוצאה זו מטעמים שונים, ועל כן נותרה היא בעמדתה כי ההליך הראוי בענייננו הינו הגשת ערעור בזכות.

3.אקדים ואומר, כי מקובלת עלי עמדת המשיבה כפי שהיא באה לידי ביטוי לראשונה בתגובתה לבקשה, כי בשים לב לכך שחיובו של המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה נעשה לראשונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ההליך הראוי במקרה דנן הוא הגשת ערעור בזכות. בכך, ניתן היה לסיים את החלטתי. אולם נוכח טענת המשיבה לעניין השלכת פרשת כליף הנ"ל על המקרה דנן, אני רואה לנכון להוסיף את ההערה הבאה. במסגרת הדיון בבית המשפט, נדונות לא אחת מחלוקות הנלוות להליך העיקרי, הפורמאלי, המתנהל בין בעלי הדין, בין בעלי הדין לצד "זר" להליך. כך לדוגמא, מחלוקות בנוגע לחיוב פרקליט של בעל דין בהוצאות אישיות, קציבת שכר למומחה שמונה על ידי בית המשפט, פטור מאגרה, שחרור פרקליט מייצוג, ועוד. בפסיקה נקבע, שאם במסגרת ההתדיינות הפורמאלית נתקיים הליך שבו הכריע בית המשפט בפועל בסכסוך בעניינו של ה"זר", יכולים ה"זר" או כל בעל דין אחר שנפגע מההחלטה לערער על ההחלטה (ראו: בש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670; רע"א 1865/99 עו"ד יעקב רזיאל נ' קופת חולים לאומית , תק-על 99(2), 759). במקרים כגון אלה, עשויה להתעורר השאלה מהי הדרך הראויה לתקיפת החלטת בית משפט קמא. בעניין זה, תיתכנה גישות שונות. גישה אפשרית אחת היא, שבשים לב לכך שמדובר במחלוקת עצמאית בין בעל דין לצד ה"זר", אשר הסתיימה, עסקינן בערעור בזכות עבור שני הצדדים (זו גישתו של כבוד השופט י' טירקל: רע"א 3283/99 עו"ד נתן שפטלוביץ נ' מרגרט באומץ , תק-על 99(2), 515; רע"א 1865/99 הנ"ל; רע"א 2298/99 דוד מחקשוולי נ' עו"ד אליהו בכר , תק-על 99(2) 752). לחילופין, תיתכן גישה על פיה יש להבחין בעניין זה בין בעל הדין לצד ה"זר". בעוד שכלפי הצד ה"זר", ההליך הסתיים, שכן אין הוא צד להליך העיקרי, ועל כן, מבחינתו, ההליך הראוי להשגה על החלטה זו הוא ערעור בזכות, הרי שכלפי בעל הדין, הממשיך להיות צד להליך העיקרי שעדיין מתנהל, מדובר בהחלטת ביניים במסגרת ההליך כולו אשר ערעור עליה טעון רשות (ראו לעניין חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה במסגרת הליכי ביניים אשר נדונו כבקשות רשות לערער: רע"א 8875/99 שמואל סרנו נ' מנהל אגף המכס ומע"מ , תק-על 2000(2), 328; רע"א 4263/02 כהן אילן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ , תק-על 2002(3), 2438). בפרשת כליף, נקבע על ידי כבוד הרשם י' מרזל, כי לעניין החלטה בעניין אגרה, יפה הגישה השנייה. כאמור, המשיבה מקישה מפרשה זו, לענייננו. לדעתי, אין מקום להיקש כאמור. אכן, אין ספק שבין המקרים יש צד שווה. שני המקרים נכללים במסגרת קטגוריית המקרים בהם מתנהל הליך נספח להליך העיקרי בין בעל דין ל"צד זר". אולם בכך לא די על מנת ליישם במקרה דנן את האמור בפרשת כליף. ראשית, בפרשת כליף נדונה החלטת ביניים שעניינה חיוב באגרה ואילו בענייננו נדונה שאלת הטלת חיוב בהוצאות לטובת המדינה. מבלי להביע עמדה בעניין, אין לשלול את האפשרות כי השיקולים שיש להתחשב בהם בכל אחד מהליכים השונים בהם מעורבים בעל דין וצד "זר" אינם בהכרח שיקולים זהים. שנית, וזה העיקר בעיני, החלטה בעניין אגרה ניתנת בעת שההליך העיקרי תלוי ועומד בבית המשפט, ואפיונה זה של ההחלטה הוא העומד ביסוד המסקנה אליה הגיע כב' הרשם בפרשת כליף. כפי שמבהיר כב' הרשם בהחלטתו:

"ההליך שבענייננו טרם נסתיים שכן ההחלטה בעניין האגרה הינה החלטת ביניים במסגרת ההליך כולו וככזו ההשגה עליה היא כדין שמשיגים על "החלטה אחרת" ולא על פסק דין".

לעומת זאת, החלטה לעניין הוצאות לטובת המדינה יכול שתינתן בעת שההליך העיקרי תלוי ועומד ויכול שתינתן במסגרת פסק דין סופי המסיים את ההליך. כאשר החלטה בעניין זה ניתנת במהלך הדיון בתיק העיקרי, יתכן ותעלה שאלת יישום פרשת כליף על המקרה. אולם, לא כך כאשר החלטה כאמור ניתנת כחלק מהסעד האופרטיבי בפסק דין סופי שניתן בהליך כולו. במקרה כזה, אליבא דכולי עלמא, אין מדובר בהחלטת ביניים במסגרת ההליך, ולפיכך אין רלבנטיות לרציונל המונח ביסוד ההחלטה שנתנה בפרשת כליף. כאמור, ההחלטה לעניין חיוב המבקש בהוצאות לטובת המדינה נתנה לראשונה בבית המשפט המחוזי, במסגרת פסק דין אשר "סגר את התיק", וכבר מטעם זה דרך ההשגה עליו היא באמצעות ערעור בזכות.

במצב דברים זה, נוכח עמדת המשיבה, אשר אינה מתנגדת לשינוי ההליך, יגיש המבקש, תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו, ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה. המבקש יצרף החלטה זו לערעור שיוגש על ידו והמזכירות תתייקה בתיקי השופטים אשר ישבו בדין.

בשולי הדברים, הח"מ מתנצלת בפני הצדדים על העיכוב במתן ההחלטה, אשר נבעה מכך שמלכתחילה סברתי שמן הראוי להמתין עד להחלטה בערעור על החלטת רשם בעניין הלכת כליף (בש"א 10596/05), אשר יתכן ובמסגרתה תלובן באופן מלא שאלת הדרך הראויה לתקוף מחלקות נספחות בין בעל דין לצד "זר". אולם נוכח העובדה שהחלטה בעניין זה טרם נתנה ובהתחשב באבחנה בין המקרה הנדון לנסיבות שנדונו שם, כפי שהובהר לעיל, החלטתי שאין הצדקה לעכב יותר את מתן החלטתי בהליך שבכותרת.