ע"א 9161/09 עו"ד יהושע רוזנצוויג נ. מדינת ישראל

1.

המערער, יחד עם שניים נוספים, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבים 2 ו-3 ואחרים. משלא התייצב המערער (שהינו עורך-דין) לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 1.6.2009, נאלץ בית המשפט לדחות את הדיון. ביום 15.7.2009 פסק בית המשפט (כב' השופט מ' רביד) כי ביטול ישיבת ההוכחות היה ללא צידוק והטיל על המערער הוצאות בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו לאוצר המדינה. על כך משיג המערער בהליך שבכותרת. בד בבד עם הגשת הערעור ביקש המערער פטור מהפקדת ערבון. אגב בירור עניין הערבון התעוררה השאלה האם רשאי המערער להגיש ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי לחייבו בהוצאות לאוצר המדינה. בהחלטתי מיום 2.2.2010 התבקשו בעלי הדין להגיש עמדותיהם בעניין.

2.

המערער סבור כי כאשר עסקינן בהחלטה בדבר חיובו האישי של עורך-דין בהוצאות לטובת אוצר המדינה נתונה לעורך הדין זכות ערעור. מדובר, כך נטען, בעניין הנוגע לצד "זר" להליך ויוצר סכסוך חדש עם הצד ה"זר". המערער מציין כי אמנם בנוסף להיותו בא-כוחם של כל התובעים הוא גם היה בעצמו צד להליכים, אך המדינה נותרת צד זר. לשיטתו, ההגיון והסימטריה המשפטית מחייבים כי בדומה להשגה מצד המדינה, גם ערעורו שלו, כבעל דין, יהיה ערעור בזכות. המערער מפנה בהקשר זה להחלטות בערעורים שהגישו עורכי דין שחויבו בהוצאות אישיות. עמדתו של המערער מתבססת, בין היתר, על החלטה של כב' הרשם ע' שחם בעניינו שלו, שניתנה במסגרת רע"א 5628/05 (ביום 11.8.2005). באותה החלטה הותר למערער להגיש ערעור בזכות על חיובו בהוצאות אישיות. המערער מוסיף כי אם ייקבע שהיה עליו להגיש בקשת רשות ערעור, מתבקשת הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

3.

המדינה סבורה כי בנסיבות המקרה דנן מתייתר הצורך להידרש לשאלת סיווג ההליך בעת הגשתו. בא-כוחה מציין כי מאז הוגש הערעור התברר כי ביום 2.12.2009 ניתן פסק דין בהליך בבית המשפט המחוזי. משכך ממילא יכול היה המערער להשיג על ההחלטה נושא ההליך שבכותרת לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין. בנסיבות אלה, לשיטת המדינה, יש להותיר את הערעור בזכות על כנו.

4.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק באתי לכלל מסקנה כי ההליך

הוגש שלא כדין כערעור בזכות ודינו להימחק מן הרישום. אמנם, לגבי החלטה לחייב עורך דין המייצג בעל דין בהוצאות אישיות נתונה לעורך הדין הזכות להגיש ערעור עצמאי על ההחלטה (ראו, למשל, רע"א 1865/99 עו"ד עוזיאל נ' קופת חולים לאומית (לא פורסם, 5.7.99)). אך המערער במקרה דנן הוא עצמו בעל דין בהליך העיקרי המתנהל בבית המשפט המחוזי. הוא נמנה על התובעים ובהחלטה מתייחס אליו בית המשפט כאל תובע ולא כאל בא-כוח. גם אם הוא חובש כובע נוסף, כמייצג את בעלי הדין האחרים, הדבר אינו משנה את סיווג ההחלטה מבחינתו, שכן מכוח כובעו כתובע הוא ממשיך ליטול חלק בהליך העיקרי (ראו והשוו, רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.8.2006) פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס). לעניין אופן ההשגה על ההחלטה נשוא הערעור יש להתייחס איפוא להחלטה כהחלטה לחייב בעל דין בהוצאות.

5.

אין חולק כי כאשר בית המשפט מטיל על בעל דין חיוב בהוצאות לטובת הצד שכנגד במסגרת החלטת ביניים שאינה "סוגרת את התיק", המדובר ב"החלטה אחרת" עליה יכול בעל הדין לערער רק לאחר קבלת רשות. ומה באשר להטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה? המדינה לטובתה נפסקו הוצאות היא צד "זר" להליך העיקרי המתנהל בין בעלי הדין. מקובל על הכל כי כאשר עסקינן בצד "זר" שזכויותיו הוכרעו בהחלטה שיפוטית, יכול הצד ה"זר" להגיש ערעור בזכות על ההחלטה. אכן, מבחינתו של "הזר" ההחלטה מסיימת את ההליך ומכריעה סופית בשאלת זכויותיו (כגון הזכות לקבלת הוצאות). ביחס לצד ה"זר" התיק נסגר וההשגה על ההחלטה מוגשת לערכאת הערעור בזכות. כך נפסק, למשל, ביחס למדינה במחלוקת הנלוות להליך העיקרי בעניין תשלום אגרה וכך נפסק כאמור לעניין חיוב אישי של עורך דין בהוצאות (ראו, רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.8.2006) פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס).

6.

ומה באשר לאופן ההשגה על החלטה בדבר חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, כאשר המשיב הינו בעל הדין בהליך העיקרי? לעניין זה תיתכנה שתי גישות. על פי גישה אחת, מאחר שההחלטה לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה מכריעה סופית בזכויות הצדדים ביחס לחיוב האמור, הרי שיש לסווגה כפסק דין עבור כל הנוגעים בדבר – הן ביחס לצד "הזר" והן ביחס לבעלי הדין העיקריים (השוו, רע"א 4871/05 עו"ד עדני נ' פרקליטות מחוז תל-אביב (לא פורסם, 9.4.2006). על פי גישה שניה, תסווג ההחלטה כ"החלטה אחרת" עבור בעלי הדין בהליך העיקרי שכן מבחינתם אין בהחלטה האמורה כדי לסיים את התיק ומדובר בהחלטת ביניים. שאלה דומה התעוררה לגבי השגה על החלטות בעניין אגרה. לעניין זה נפסק כי ככל שהדבר נוגע לתובע או לנתבע (להבדיל מהמדינה) יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" (רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.8.2006)).

7.

לטעמי, השיקולים שעמדו ביסוד סיווג ההחלטה בעניין אגרה כ"החלטה אחרת" תקפים גם ביחס להחלטה בעניין הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה (שלא במסגרת פסק דין הסוגר את התיק). בשני המקרים מדובר במחלוקות צדדיות הנעדרות זיקה ישירה להליך העיקרי. הצד הזר בשני המקרים הוא המדינה, על כל המשתמע מכך מבחינת היקף מעורבותה בהליכים והיותה "שחקן חוזר" בבית המשפט. בשני המקרים פתרון זה מתיישב היטב עם שיקולי יעילות. ואמנם, השגה לעניין חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה נדונה לא פעם בבית משפט זה כבקשת רשות לערער (ראו, למשל, רע"א 8875/99 שמואל סרנו נ' מנהל אגף המכס ומע"מ (לא פורסם, 9.7.2000); רע"א 4263/02 כהן אילן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.10.2002)).

8.

סיכומו של דבר, כאשר ההשגה על חיוב בהוצאות לאוצר המדינה מוגשת על ידי בעל דין בהליך העיקרי, אזי ההליך הנכון הוא הגשת רשות לערער. כלפי בעל הדין, הממשיך להיות צד להליך העיקרי שעדיין מתנהל, מדובר בהחלטת ביניים אשר ערעור עליה טעון רשות. כמובן שבעל הדין יוכל לערער על ההחלטה גם במסגרת הערעור על פסק הדין (ויהיה עליו לצרף את המדינה כמשיבה לערעור). לעומת זאת, כאשר ההשגה מוגשת על ידי המדינה, שאינה בעלת דין באותו הליך העיקרי, ההליך הנכון הוא ערעור בזכות. יצוין כי הסכמת המדינה להגשת ערעור אינה יכולה להקנות זכות ערעור מקום שהדין אינו מאפשר לעשות כן (ראו, בר"מ 4676/09 עיריית חולון נ' משטא (טרם פורסם, 11.2.2010). לבסוף יוער כי אין בהחלטה הקודמת שניתנה בעניינו של המערער כדי לתמוך בעמדתו בעניין סיווג ההליך. אותה החלטה עסקה במעמדו של עו"ד יהושוע רוזנצוויג להגיש הליך ערעורי כאשר הוא לא היה בעל דין בבית המשפט המחוזי אך חויב בהוצאות אישיות. כפי שהוסבר, נסיבות המקרה דנן שונות בתכלית.

ההליך שבכותרת, שהוגש שלא כדין כערעור בזכות, יימחק איפוא מהמרשם. נוכח עמדת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.