רע"א 8887/04 הגב' ענוגה קושניצקי נ. הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי (

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעור המשיב על החלטת בית משפט השלום, לפיה חוייב המשיב בתשלומי רנטה חודשית בגין התרשלותו בייעוץ לקבלת כספים מרשויות הביטוח הסוציאלי הגרמני.

2.המשיב הינו חברה המייעצת לאזרחים ישראלים בעניין מימוש זכיותיהם לפנסיה מכח האמנה לבטחון סוציאלי בין ישראל לגרמניה. המבקשת, אזרחית ישראל אשר נולדה בגרמניה ביום 18.07.1933, חתמה למשיב על יפוי כח בלתי חוזר ביום 12.11.1989 לצורך טיפול בענייניה. ביום 30.09.1990 הופסקה עבודתה של המבקשת בגין מחלת דם קשה, אשר התגלתה בגופה בסוף שנת 1988, ובגינה נקבעו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי 100% נכות.

המבקשת תבעה את המשיב בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 18494/97), ובו טענה כי על פי תנאי האמנה היא זכאית לפרמיה חד פעמית בסך 38,808 מארק גרמני (להלן: מ"ג), וכן לרנטה חודשית בסך 1.223.95 מ"ג מיום הגעתה לגיל 60, כלומר מיום 18.07.1993. אולם גדר המחלוקת נגע לטענתה כי תנאי האמנה מזכים אותה ברנטה החודשית עוד מיום הפסקת עבודתה מפאת המחלה האמורה. בכתב התביעה נטען, כי למשיב נמסרה עובדת המחלה במהלך הפגישה בין נציגו לבין המבקשת שבה נמסר לו יפוי כוחה של המבקשת. מאחר שאושרה למבקשת פנסיה למן חודש פברואר שנת 1993, הרי שלטענתה נשללו ממנה תשלומי רנטה למשך 28 חודשים, בסך כולל של 34,270.6 מ"ג.

המשיב טען להעדר יריבות. לטענתו, הטיפול בענין הפנסיה כלפי רשויות הביטוח הסוציאלי הגרמני (ה- B.F.A ) נעשה על ידי החברה B.G. Assistance LTD (להלן: B.G.A ). מאחר שביום 12.11.1989 קיבל המשיב יפוי כח לחתום על הסכם בין המבקשת לבין ה- B.G.A. (להלן: ההסכם), לפיו האחרונה היא שתפעל במסלול משפטי למימוש זכויותיה הפנסיוניות, הרי שאין למבקשת כל עילה כנגד המשיב. ביום 23.12.1999 פסק בית המשפט (כב' השופט א. קידר) כי קיימת יריבות בין הצדדים לבקשה זו. קביעה זו נסמכה על המשכו של הקשר בין המבקשת לבין המשיב, במסגרתו טופלו ענייניה באופן שוטף, וכן נמשך הייעוץ שניתן לה על ידי המשיב שהחל עוד טרם החתימה על ההסכם. נפסק, כי המשיב התרשל במסגרת תפקידו משלא העניק למבקשת את הייעוץ הנדרש לצורך מימוש זכויותיה. כתוצאה מהתרשלות זו, כך נקבע, נגרם לתובעת נזק בהיקף של 24 קצבאות חודשיות. סכום קצבאות זה הינו כפולת מספר החודשים שהפסידה ברנטה המוכחת של 1,053.48 מ"ג לחודש, וסך הנזק הועמד על 25,283.52 מ"ג.

3.המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 1203/00). ביום 12.07.04 קיבל בית המשפט (כב' סגן הנשיא י' גרוס, וכב' השופטות א. קובו ו-מ. רובינשטיין) את הערעור וקבע כי אמנם המשיב חב למבקשת חובה מושגית וחובה קונקרטית בנזיקין, אולם לא הוכח כי הוא הפר חובות אלו. נפסק, כי המבקשת נכשלה בהוכחת זכאותה לרנטה בגין נכותה, שכן לא הוכיחה את הדין הגרמני ואת כללי ה- B.F.A. , אשר הינם דין זר הטעון הוכחה כענין שבעובדה. לצורך כך, לא ניתן היה להסתמך על העלון שהוצא על ידי המשיב בשנת 1983 ובו הסבר כללי על תוכנית הפנסיה, כפי שעשה בית משפט השלום, אלא נדרש היה להעזר במומחה לדין הגרמני. כן לא הוכחה כנדרש בפני הערכאה הדיונית נכותה הרפואית של המבקשת, שכן לא הובא בפניה מומחה רפואי אשר יעיד על נכות זו. המבקשת הסתפקה במתן עדות בתצהירים, המחייבת סיוע כלשהו, שלא נמצא בחומר הראיות. יתרה מכך, לא היה די בצירוף מכתב מטעם רופאת המבקשת לגבי מצבה, שכן לא צויין בו עניין נכותה. עוד נקבע, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מחדל המשיב לבין הנזק, וחישוב הנזק לא נסמך על תשתית עובדתית מוכחת אלא נעשה באופן שרירותי.

4.על פסק דין זה מתבקשת רשות ערעור. לטענת המבקשת, הוכחת הדין הגרמני וכללי ה- B.F.A. נוגעת אך להוכחת עמידת המבקשת בתנאים לקבלת פנסיית נכות, ולא לקביעת רשלנותו של המשיב. כן נטען, כי בית המשפט קמא סטה מן ההלכה הקיימת בקובעו כי רק מומחה לדין גרמני יכול לקבוע מהו דין זה, וכי אין להסתמך על רשויות הביטוח הסוציאלי הגרמני. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי די בעצם קבלתה קצבת נכות טרם הגיעה לגיל 60 כדי להוכיח את עמידתה בתנאים הנדרשים על פי כללי רשויות הביטוח הגרמניות. עוד נטען, כי מעבר לעדותה בתצהירים על נכותה, הוסיפה המבקשת ראיות התומכות בכך – וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא – וביניהן מכתב מעירית תל אביב העוסק בפרישתה לפנסיה מטעמי בריאות. המבקשת מדגישה את מחדלו של המשיב, אשר לא מסר לה פרטים במשך כשנתיים אודות האפשרות לקבל פנסית נכות, ובכך חרג מאחריותו המקצועית. לדבריה, ניתן ללמוד על הקשר הסיבתי בין המחדל האמור לבין הנזק מתוך כך שמיד לאחר שנודע למשיב אודות הנכות הרפואית קבלה המבקשת את הפנסיה המבוקשת. סכום הרנטה החודשית נלמד, כך נטען, מתוך מכתב המשיב ולא נפל כל פגם בהוכחתו.

5.דין הבקשה להידחות משאין הבקשה מעלה שאלה עקרונית בעלת אופי כללי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, והמצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(1) 123). טענות המבקשת נוגעות כל כולן לשאלות שבעובדה ולבירור האם עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את תביעתה. הלכה היא מלפנינו כי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובשאלות מהימנות תיעשה רק במקרים חריגים (רע"א 925/98 משה אליעז נ' מצליח עובדיה (לא פורסם)). נכונים הם הדברים, ואף ביתר שאת, באשר להתערבותה של ערכאת ערעור שניה. אין מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים ולפיכך אין הוא מצדיק בירור נוסף בערכאה שלישית.

מעבר לנדרש יצויין, כי כלל ידוע הוא כי הוכחת דין זר תיעשה, על פי רוב, בידי מומחה מתאים (ע"א 406/62 סלים ששון זילכה נ' נעים יוסף דלומי , פ"ד יז 904, 909; בג"ץ 4562/94 עיסאם סולימאן אבו דקה נ' בית המשפט הצבאי בלוד, פ"ד מח(4) 742; רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ

(לא פורסם); מ' שאוה טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי עיוני משפט ג (תשל"ד) 725, 736). בדין קבע, אפוא, בית המשפט קמא, כי אין לראות בפרוספקט שחילק המשיב למבקשת בשנת 1983 משום הודאת בעל דין, הפוטרת מהוכחת הדין הגרמני הצריך לביסוס העילה ולהוכחת הטענות. מעבר לכך, הטענה כי המבקשת לא היתה מסוגלת לעבוד בשנת 1990 היתה טעונה אף היא הוכחה באמצעות מומחה ראוי שלא הובאה, והיא לא הוכחה כראוי גם באמצעים אחרים. משכך, לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. די בטעמים אלה כדי להצדיק את דחיית הערעור לגופו.