רע"א 8952/11 יפה מרקוביץ נ. רמי לוי

1.

המבקשים הם הבעלים של חנות ברח' השקמה בירושלים (להלן: החנות ). בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שנערך בין הצדדים בשנת 1984, שוכרים המשיבים את החנות בדיירות מוגנת, לאחר ששילמו דמי מפתח. במהלך השנים הגישו המבקשים חמש תביעות לפינוי המושכר, בגין הפרות שונות של החוזה. שתיים הסתיימו בהסדר פשרה, שבמסגרתו שילמו המשיבים פיצוי למבקשים בגדר סעד מן הצדק. השלישית נמחקה בהסכמה. התביעה הרביעית, שעניינה טענה בדבר נטישת החנות, עודנה תלויה ועומדת בבית משפט השלום בירושלים. במוקד הבקשה שלפנינו עומדת התביעה החמישית, שהוגשה בחודש מרץ 2009, ושבגדרה נטען כי המשיבים הפרו את החוזה בכך שלא שילמו את דמי השכירות לשנת 2009 במועד, ולכן קמה עילה לפינויים.

2.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס ) קיבל את גרסת המבקשים בקובעו כי המשיבים הפרו את הסכם השכירות, וקמה עילה לפינויים. בתוך כך, נדחתה טענת המשיבים לקיומו של נוהג, במסגרתו היו המבקשים פונים אל המשיבים בדרישה מתאימה, ורק לאחר מכן היה מתבצע תשלום דמי השכירות. בית משפט השלום דחה את בקשת המשיבים לסעד מן הצדק, לאחר שנמצא כי זה ניתן להם במסגרת שתי תביעות קודמות שנסתיימו בהסדר פשרה וכן כי הפרת החוזה מצד המשיבים לא הייתה חד פעמית, וגם אם לא נעשתה בזדון, הרי שמדובר בהפרה שיטתית מחמת התרשלות או מחדל. כן הוער כי מדובר בנכס עסקי ולא בבית מגורים. נוכח האמור, ניתן צו לפינוי החנות תוך חודשיים מיום מתן פסק הדין.

3.

בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ , י' מרזל ו א' רומנוב ), דחה את ערעור המשיבים בכל שאמור בהתגבשות עילת הפינוי, וסמך את ידיו על קביעת בית משפט השלום לעניין אי תשלום דמי השכירות במועדם. יחד עם זאת, סברו שופטי בית המשפט המחוזי כי מן הראוי להעניק למשיבים סעד מן הצדק. נקבע כי המשיבים אמנם איחרו בתשלום דמי השכירות, ובכך הפרו את החוזה, אך כי מחומר הראיות עולה כי מדובר בשגגה ולא בהימנעות מכוונת מתשלום. עוד הוער כי המבקשים לא הקדימו פנייה למשיבים עובר להגשת התביעה לבית המשפט. כמו-כן, נלקח בחשבון כי במסגרת חוזה השכירות המוגנת משנת 1984 שילמו המשיבים למבקשים דמי מפתח בסכום בלתי מבוטל. עוד נקבע כי על אף הפרות העבר, יש לתת משקל לכך שמדובר ביחסי שכירות בני מספר עשורים, וכן לכך שלא נגרם למבקשים נזק שאינו ניתן לתיקון על-ידי תשלום פיצוי כספי. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי צו הפינוי לא יבוצע, בכפוף לכך שהמשיבים ישלמו למבקשים פיצוי בסך של 70,000 ש"ח עד ליום 15.12.2012. המבקשים חויבו בהוצאות הערעור בסך 15,000 ש"ח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי לא היה מקום ליתן סעד מן הצדק בנסיבות העניין, לאחר שסעד מן הצדק ניתן כבר במסגרתם של שני הליכים קודמים, שבהם נידונו הפרות קודמות של החוזה מצד המשיבים. עוד הם טוענים כי ככלל, כאשר מדובר בבית עסק – להבדיל מבית מגורים – ההלכה הפסוקה מצווה להקפיד יותר עם השוכרים, ולא בקלות יינתן סעד מן הצדק. המבקשים טוענים כי נסיבותיו האישיות של המשיב 1 אינן מצדיקות סעד מן הצדק, שכן מדובר באיש עסקים אמיד. עוד נטען כי נסיבות המקרה – לרבות העובדה כי מדובר ביחסי שכירות ארוכים ודמי שכירות נמוכים – צריכים היו לשמש דווקא לחובת המשיבים, וודאי שלא לזכותם בסעד מן הצדק. בנוסף, מלינים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי חייב אותם בהוצאות המשיבים בערעור, ואף ביטל את ההוצאות שנפסקו לזכותם בערכאה הדיונית.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). ככלל, "הכרעה בעניין מתן סעד מן הצדק, שהוא ביסודו סעד שבשיקול דעת, נעוצה ושלובה בנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה הנדון, ובאיזון בין שיקולים נוגדים שונים הכרוכים בו. אופן יישומם של העקרונות המשפטיים על נסיבותיו העובדתיות של מקרה נתון אינו מן הדברים המצדיקים דיון בפני ערכאה שלישית" (רע"א 2348/04 נאות רבקה חברה למסחר ולהשקעות בע"מ נ' לוי (לא פורסם, 6.6.2005)). לא מצאתי הצדקה לחרוג מכלל זה בענייננו. גם השגותיהם של המבקשים על ההוצאות שנפסקו לחובתם אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית, משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.