רע"א 8953/10 עיריית באר שבע נ. ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כ"ץ , כב' השופטת ו' מרוז וכב' השופט

א' ואגו )

מתאריך 31.10.2010 ב-ע"א 1192/08, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת מ' וולפסון ) מתאריך 14.09.2008 ב-ת"א 862/02.

נוכח העובדה שמרבית הפרטים הנוגעים בפרשה שלפני הובאו בהרחבה בפסקי הדין של בית משפט השלום הנכבד ובית המשפט המחוזי הנכבד, אביא להלן רק את תמצית הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

2.

המשיבה הינה חברה קבלנית, שזכתה במכרזים לביצוע בניה בשני פרוייקטים בבאר שבע. הפיתוח הציבורי במתחמים הרלבנטיים בוצע על ידי משרד הבינוי והשיכון (להלן: המשרד ). בגין שני פרויקטים אלה חויבה המשיבה בתשלום אגרת הנחת צינורות מים למבקשת, וזאת מכוח סעיף 4(א) ל חוק העזר לבאר שבע (אספקת מים), תשכ"ה-1965 (להלן: האגרה ו- חוק העזר ), והיא אכן העבירה את התשלום הנדרש. לימים, תבעה המשיבה את המבקשת להשיב לה את הכספים ששילמה, ותביעת השבה זו היא שהולידה את הבקשה שלפני.

3.

בית משפט השלום הנכבד קיבל את תביעת המשיבה, וקבע כי לא התקיימו התנאים הקבועים ב חוק העזר , המזכים את העירייה באגרת הנחת צינורות מים. בית המשפט מצא כי עבודות הפיתוח בוצעו על ידי המשרד, והמבקשת עצמה לא ביצעה בפועל עבודות פיתוח כלשהן – לא בעצמה ואף לא באמצעות המשרד כידה הארוכה – ולכן לא היתה זכאית לגבות אגרה מהמשיבה. לפיכך חויבה המבקשת להשיב למשיבה את הכספים שגבתה, בתוספת ריבית והצמדה.

4.

המבקשת ערערה לבית משפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ושב וקבע כי דרישות המבקשת לא ענו על התנאים המפורטים בסעיף 4(א) ל חוק העזר (שהמרכזי שבהם קובע: "בעל נכס... הגובל קטע רחוב שבו הניחה העירייה צינור מים, ישלם לעירייה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת"), ואף אין מקום לקבוע שהמשרד פעל כ-"ידה הארוכה" של המבקשת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות הצדדים

5.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו שלא להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד. לצד פירוט נרחב של השגיאות שנפלו, לשיטתה, בהכרעותיהן של הערכאות הנכבדות קמא, ציינה המבקשת שלושה טעמים אשר לשיטתה מצדיקים כשלעצמם מתן רשות ערעור:

האחד , כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, אשר נקבעה ב-ע"א 10252/05 קרית שדה התעופה בע"מ נ' מנהל מע"מ (03.03.2008) (להלן: עניין קרית שדה התעופה ) וב-ע"א 6014/04 מנהל מס ערך מוסף - אשדוד נ' ראדקו אינבסטמנט לימיטד (28.01.2009) (להלן: עניין ראדקו ).

השני , כי בית המשפט המחוזי לא דן ולא הכריע בטענות שונות שהעלתה המבקשת בפניו.

והשלישי , כי לפסיקת בית המשפט המחוזי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי יכולתה להתקשר בהסכמי פיתוח עתידיים.

6.

לעומתה המשיבה טוענת כי אין מקום להיענות לבקשה, שכן היא איננה מעלה כל סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי המבקשת מנסה, הלכה למעשה, להגיש ערעור לכל דבר ועניין, תוך ניסיון לשוות לו כסות של בקשת רשות ערעור, הנסובה לכאורה סביב סוגיה משפטית עקרונית.

בכל הנוגע לטענות המבקשת כאילו סטו בתי המשפט קמא מההלכה שקבע בית המשפט העליון, טענה המשיבה כי בפסקי הדין אליהם הפנתה המבקשת התבררו נסיבות שונות, ולכן אין מקום ליישם את ההלכות שנקבעו בהם – על ענייננו. המשיבה אף טענה כי לא ניתן לומר שלפסק הדין ישנן השלכות רוחביות משמעותיות, שכן חוק העזר שונה ממילא לפני כ-12 שנים, והסעיף העומד במרכז ההתדיינות הנוכחית איננו עוד בתוקף במתכונתו זו. לצד כל אלה, השיבה המשיבה בקצרה לטענותיה הנקודתיות של המבקשת אודות שגיאות לכאורה שנפלו בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות .

כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המבקשת ניסתה, ככל יכולתה, לטעון כי ענייננו בא בגדרי הלכה מתוחמת היטב זו, אך דומני כי הדבר לא עלה בידיה. אנמק את מסקנתי זו מיד בסמוך.

8.

טענתה של המבקשת כאילו סטו בתי המשפט קמא מהלכת בית משפט זה דינה להדחות. טענה זו סמכה המבקשת, כאמור, על פסקי דין ב עניין קרית שדה התעופה וב עניין ראדקו .

אשר ל עניין קרית שדה התעופה , הרי שבעניין זה סבורני כי הדין הוא עם המשיבה, אשר הצביעה על כך שבית משפט השלום הנכבד נתן דעתו להלכה זו, אך הבדיל את נסיבותיה מנסיבות ענייננו (ראו בעמ' 76 ואילך לפסק דינו של בית משפט השלום). במוקד ההכרעה ב עניין קרית שדה התעופה עמדה סוגיית ההסכמה של היזם לשאת בהיטלים שאין חובה שבדין לשאת בהם, ואילו כאן נקבע – כממצא שבעובדה – שלא נמצאה הסכמה שכזו מצד המשיבה (ולכן אין ממש גם בהפניות נוספות של המבקשת בהקשר זה, ככל שהמסכת העובדתית באותן הפניות כוללת הסכמה דומה). לפיכך יש לדחות את ניסיונה של המבקשת להקיש מהפסיקה ב עניין קרית שדה התעופה על המחלוקת הנוכחית.

גם עניין ראדקו אין בכוחו להועיל למבקשת: פסק דין זה עוסק במאפיינים שונים של מס ערך מוסף, אשר קשה לטעון שיש להם מקבילים בכל הנוגע לאגרת הנחת צינורות. לכן טענתה של המבקשת כי מהפסיקה ב עניין ראדקו ניתן לגזור את חבותה של המשיבה כלפיה, היא טענה דחוקה למדי. כך או כך, ודאי שאין כאן "ניגוד חזיתי" להלכה זו, כפי שטוענת המבקשת בבקשתה. יתרה מזאת: ב עניין

ראדקו היה הגורם המפתח תאגיד עירוני הנמצא בבעלותה המלאה של העירייה, אשר פעל בשם העירייה ומטעמה, ואילו בענייננו לא עלה בידי המבקשת להוכיח שהמשרד אכן פעל כידה הארוכה בבצעו את עבודות הפיתוח.

9.

גם הטענה כי יש מקום ליתן רשות הערעור מחמת המנעותו, לכאורה, של בית המשפט המחוזי מלהתייחס לחלק מטענות המבקשת – דינה להידחות. עיקר טרוניותיה של המבקשת בהקשר זה הוא בכך שבית המשפט המחוזי הנכבד לא דן בטענת השיהוי שהעלתה, בטענת חבותה של המשיבה מכוח סעיף 4(ג) ל חוק העזר , וכן בטענות מתחום דיני החוזים ודיני עשיית עושר שלא במשפט. סבורני כי בטענתה זו לא דייקה המבקשת – בית המשפט המחוזי הנכבד אמנם ציין בסוף פסק הדין כי הוא איננו נדרש לפלוגתאות אלה, אך כולן עלו והתבררו בפני בית משפט השלום הנכבד, אשר פסק בהן לטובת המשיבה – חלקן מחמת ממצאים עובדתיים שקבע, וחלקן בשל טעמים דיוניים של הרחבת חזית אסורה, או העדר התייחסות, או פירוט מספק בכתבי הטענות.

בית המשפט המחוזי הנכבד, והדבר יודגש אף בהמשך הדברים, ציין באופן מפורש כי המבקשת ניסתה לערער על מסקנותיו האמורות של בית משפט השלום הנכבד, אך לא עלה בידיה להצביע על טעם ראוי להתערבות באלה. לא מצאתי איפוא כל פגם בקביעה זו שבתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, והוא היה רשאי, בשבתו כערכאת ערעור, לסמוך ידיו על פסק הדין של הערכאה המבררת, ולדחות את טענות המבקשת כולן כמקשה אחת – כפי שאכן עשה. עוד אדגיש, כי אף אם אשעה לטענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לאיזושהי טענה – אין בדבר משום הצדקה "אוטומטית" למתן רשות ערעור, שהרי כבר נפסק מפי חברי, השופט י' דנציגר , כדלקמן:

"גם טענתו של המבקש בנוגע לכך שבית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לכל אחת מטענותיו בערעור, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בית משפט אינו מחוייב להתייחס בפסק דינו "לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין" [ראו והשוו: ע"א 84/80, ע"א 89/80 קסאם נ' קסאם , פ"ד לז(3) 60, 70 (1983); ע"א 10838/05

זקס נ' קלינגר , פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל

(23.3.2008); החלטתי ב רע"א 318/10

לוי נ' אורן , פסקה 31 (2.2.2010); רע"א 470/08

כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר , פסקה 34 לפסק דיני (4.3.2010)]. בית המשפט המחוזי התייחס לטענות שנראו לו מהותיות ורלוונטיות להכרעה בערעור ובנסיבות המקרה דנן לא נפל בהכרעתו פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה "

(רע"א 8243/10 אברהם נ' עיריית תל-אביב-יפו

(15.12.2010)).

ראו גם: רע"א 69/12 משה נ' גוהרי (21.03.2012); רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.08.2012).

10.

אשר ליתר טענותיה של המבקשת – נוטה אני לעמדת המשיבה בטענתה שלמעשה המבקשת הניחה בפני ערעור הנוגע כמעט בכל קביעה וקביעה של בתי המשפט קמא. המבקשת פירטה באריכות יתרה מגוון טענות שאינן אלה נסיון לשוב ולערער אחר קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום הנכבד, לרבות בשאלה האם עבודת הצנרת שנעשתה על ידי משרד הבינוי והשיכון נערכה מטעם העירייה. בהקשרים אלה אין לי אלא לצטט את האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, והדברים מדברים בעד עצמם:

"כמעט כל הקביעות שבעובדה ובחוק, כפי שנעשו בפסה"ד, ע"י השופטת קמא, הועמדו במבחן ובמחלוקת, שוב, בהליך הערעור שלפנינו, ודומה שהעירייה לא הותירה אבן, אף לא חלוק נחל, שאותו לא ביקשה להפוך, בנסותה להביא לביטול פסה"ד ולהותרת האגרה ששולמה בקופתה היא... דעתי היא כי אין מקום וצורך להיכנס לעומקן של כל הטענות וראשי הטיעון, באשר, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון, ועל רקע קביעות עובדתיות מסוימות שנעשו ע"י הערכאה הדיונית, ושבהן לא נהוג, ואף אין מקום, להתערבות ערכאות הערעור, דינו של זה להידחות ופסק הדין יקוים, כפי שניתן".

11.

למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס גם לטענת המבקשת, המופיעה בסעיפים 49-44 לבקשתה, כאילו פסיקת בית המשפט המחוזי הנכבד מהווה "מכת מוות" לאפשרותה של המבקשת לכרות הסדרי פיתוח בעתיד. דומני, כי מן הראוי היה לציין כי חוק העזר , אשר קבע את האגרה העומדת במרכז הסכסוך הקונקרטי שבפני – שונה כאמור לפני כ-12 שנים, ולכן חששותיה של העירייה מהשלכות רוחב של פסק הדין לגבי העתיד – אינן במקומן, אם לנקוט לשון המעטה.

12.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח.