רע"א 8998/10 אלישע בע"מ נ. מחמוד זובידאת

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן ), אשר נעתר לבקשת המשיב לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית ולמנות מומחה מטעם בית המשפט.

2.

המשיב, זבידאת מחמוד, עבר ניתוח בבית החולים הפרטי "אלישע" בע"מ שבחיפה (להלן: בית החולים ), ובמהלכו הורדם בהרדמה ספינאלית. לטענת המשיב, בעקבות הניתוח נותר הוא נכה לצמיתות ונכות זו נגרמה בשל רשלנות הצוות הרפואי שביצע את הניתוח. לפיכך, תבע המשיב את המבקשות: בית החולים, חברת ערתג השקעות בע"מ (להלן: ערתג ), אשר מנהלת את בית החולים, ו"כלל" חברה לביטוח בע"מ, המבטחת את בית החולים ואת ערתג. לתביעתו של המשיב לא צורפה חוות דעת רפואית. במקום זאת, עתר המשיב בבקשה לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט, וזאת לאור דלות האמצעים העומדים לרשותו. המבקשות מצידן התנגדו לבקשה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן ) נעתר לבקשה, תוך קביעה כי המבקשות הן שיישאו, בשלב הראשוני, בשכר טרחתו של המומחה.

קביעתו של בית המשפט המחוזי הושתתה על שלושה נימוקים: ראשית, הצביע בית המשפט על קיומו של קשר סיבתי לכאורי בין הטיפול הרפואי שניתן למבקש ובין הנכות שנגרמה לו מיד לאחריו: "אין להתעלם" – כך נקבע – "מהעובדה, שהתובע נכנס לניתוח בבית החולים המנוהל על ידי הנתבעת [היא המבקשת 2] כשהוא צועד על רגליו, ולאחר הניתוח לא יכול היה לעמוד על רגליו". שנית, בית המשפט קמא הדגיש את תחושת חוסר הנוחות הנלווית לעמידתן של המבקשות על זכויותיהן הדיוניות, כאשר יש בעמידה שכזו כדי לחסום את יכולתו של המבקש לבחון את טיב הטיפול הרפואי שקיבל. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי הניסיון מלמד, שאם למבקש היה את הממון הדרוש לצורך קבלת חוות דעת של מומחה מטעמו, או שהיה ביכולתו של המבקש לגייס את הממון הדרוש במאמץ סביר, כי אז היה מעדיף לפנות למומחה רפואי מטעמו ולא להסתמך על מומחה רפואי הממונה על ידי בית המשפט.

3.

המבקשות אינן משלימות עם החלטת בית המשפט קמא, ומכאן בקשת רשות הערעור. ראשית, סבורות המבקשות כי כל עוד לא הוכחה חבותן כדבעי, אין לראות בחסרון כיס כשלעצמו טעם מספק לשם הענקת פטור מהגשת חוות דעת רפואית. שנית, מדגישות המבקשות, כטענה חלופית, כי המשיב לא הצליח לעמוד בנטל הנדרש לשם הוכחת חיסרון כיס. המשיב, לעומת זאת, סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הדגשה כי אי מינוי מומחה מטעם בית המשפט, כמוהו כחסימת דרכו לזכות לסעד הוגן.

4.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מעגנת את הכלל לפיו כאשר בעל דין מבקש להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, נדרש הוא לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין. עם זאת, הסיפא לתקנה מאפשרת לבית המשפט לסטות מן הכלל ולפטור בעל דין מצירוף חוות דעת, וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית המשפט המחוזי מצא – לאחר שבחן את מכלול הטענות של הצדדים, ובכלל זה את טענותיהן של המבקשות – כי מתקיימים טעמים מיוחדים כנדרש. בנוסף, סבר בית המשפט, לאור מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי יכולת השתכרותו של המשיב מוגבלת ביותר, עד כי יש לראותו כסובל מחיסרון כיס. לא זו אף זו, הרי שבית המשפט קמא הורה למומחה שמינה להגיש חוות דעת תיאורית בנוגע לטיב הטיפול שניתן (ולא מעבר לכך), ובדין עשה כן, משום שבית המשפט אינו יכול לשחרר עצמו מן הצורך להכריע בשאלת קיומה של רשלנות. ודוק: תפקידו של המומחה הרפואי הוא להביע את דעתו ביחס לאיכות הטיפול, אולם שאלת הרשלנות, שאלה משפטית היא, וככזו נתונה היא להכרעתו הבלעדית של בית המשפט.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.