רע"א 90/10 עו"ד יוסף כהן נ. חדווה יחזקאלי

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול) על פיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ע' חן-ברק).

המבקש הוא עורך-דין, בעל משרד פרטי, מרצה ומחבר ספרי משפט בתחום דיני החברות. בזמן הרלבנטי לאירועים הנדונים, שימש המבקש כיועץ משפטי חיצוני של עיריית חדרה, וערך חוות דעת משפטית, לבקשת ראש העיר, בקשר לעסקת מקרקעין גדולה באדמות חוף הים של העיר. המשיבה היתה במועד הרלבנטי חברת אופוזיציה במועצת העיר, והתנגדה לביצוע עסקת המקרקעין האמורה.

ביום 9.5.07 התקיימה ישיבת מועצת העיר על מנת לאשר את עסקת המקרקעין באדמות חוף הים. בישיבה נכחו ראש העיר, חברי מועצת העיר, בעלי תפקידים שונים בעירייה וכן אורחים ואנשי תקשורת. במהלך הישיבה, הביעה המשיבה את התנגדותה לביצוע עסקת המקרקעין באופן בוטה ונחרץ. בין השאר, אמרה המשיבה גם דברים שונים שכוונו נגד המבקש, ואשר בגינם הגיש הוא כנגדה לבית משפט השלום בחיפה תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). המבקש תבע כי המשיבה תפצה אותו בגין הפגיעה הנטענת בשמו הטוב בסך של 100,000 ש"ח.

2.

בית משפט השלום קבע כי התבטאויות המשיבה כלפי המבקש מהוות לשון הרע במובן החוק. הודגש כי "כינוי התובע [המבקש], עורך דין במקצועו, כ'עולם תחתון' מהווה הטלת דופי בכישוריו המקצועיים, ביושרו המקצועי ויש בו הטלת צל על רמת מוסריותו ומכאן שהדבר עלול לבזותו ולהשפילו ואף לפגוע במקצועו...".

בבואו להכריע בדבר הפיצוי המגיע למבקש, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה שהמשיבה לא ביקשה לפגוע במשיב וכי כוונתה היתה לשיטות בהן נוקט ראש העיר כלפי חברי המועצה. על כך הוסיף בית המשפט את התנצלותה של המשיבה כלפי המבקש, שנאמרה באותה ישיבה בשתי הזדמנויות נפרדות. בית המשפט סבר גם כי מקריאת תמליל הדיון עולה כי המשיבה, שהיתה נסערת בכל הדיון, אמרה את דבריה בשעת כעס ומתוך רוגז. גם התנהגותה של המשיבה בהליך המשפטי ומאמציה להביאו לסיום בדרך של התנצלות הובאו על ידי בית המשפט בחשבון. לאור כל אלה, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי יש להקל עם המשיבה ולחייבה בפיצוי מתון בסך של 5,000 ש"ח. מאחר שהמשיבה כבר התנצלה על דבריה, נקבע כי אין מקום להטיל עליה חובת התנצלות נוספת.

3.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעור טען הוא, בין השאר, כי סכום הפיצוי שנפסק אינו משקף את חומרת ההתבטאויות נשוא תביעתו ואף לא את החומרה המשתקפת מפסק דינו של בית משפט קמא עצמו. בנוסף, קבל המבקש על כך שלא נפסקו לו הוצאות משפט.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. בית המשפט עמד על כך שהחוק וההלכות שנקבעו בעניינו יוצרים איזון בין זכויות ואינטרסים מנוגדים. במקרה הנדון, כך הובהר, מתמקד הדיון רק באופן עריכת האיזון בשלב קביעת הפיצויים. לאחר שבחן את שיקולי הערכאה הראשונה, קבע בית המשפט כי האיזון בין זכותו של המבקש לשמו הטוב, לבין הרצון להגן על חופש הביטוי נעשה כיאות ואין מקום להתערב בחיובה של המשיבה לפצות את המבקש בסכום נמוך יחסית. אשר על כן דחה בית המשפט את הערעור, והשית על המבקש הוצאות בסך 7,500 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

5.

המבקש סבור כי השאלה מהו הסכום שיש לשלם כפיצוי על דברים לגביהם נקבע כי הם מהווים לשון הרע היא שאלה כבדת משקל המצדיקה מתן רשות ערעור. כן סבור הוא כי בית המשפט המחוזי שגה כשהטיל עליו הוצאות בגין הדיון בערעור בסכום העולה על הפיצוי שנפסק לו בערכאה הראשונה, זאת בפרט נוכח העובדה שערעורו התייחס גם לכך שבית משפט השלום לא פסק לו הוצאות.

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. המקרה הנדון אינו מעלה כל סוגיה

משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים והמצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". בית משפט השלום פסק למבקש את הפיצוי שנראה לו בנסיבות העניין, בהביאו בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים; בית המשפט המחוזי בחן היטב את הכרעת הערכאה הראשונה ושוכנע כי סכום הפיצוי שנפסק למבקש משקף נכונה את האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים. בנסיבות אלה, אין כל עילה לבחינה נוספת של סכום הפיצוי שנפסק. באופן דומה, לא הובא כל טעם המצדיק התערבות בשיקול דעתן של הערכאות הקודמות באשר לשיעור הוצאות המשפט שנפסק (או שלא נפסק). למעלה מן הצורך אציין כי בחינת החלטות הערכאות הקודמות לגופן מעלה כי לא נפל כל פגם בשיקול דעתן בנושאים האמורים.

אשר על כן דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.