רע"א 9009/14 אייל אבולעפיה נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 18.11.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן ) בע"א 31300-04-14, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו מיום 23.2.2014 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' בשן ) בתא"מ 58073-06-13 אשר דחה את תביעת המבקש נגד שני שוטרי משטרת ישראל, תוך חיובו בהוצאות השוטרים בסך של 10,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מהיר נגד שוטרת ומתנדב ממשטרת ישראל (שניהם יכונו להלן: השוטרים ) וכן נגד משטרת ישראל עצמה בגין מעצר שווא ונזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהגותם של השוטרים. לטענת המבקש, עת בילה במועדון עם חבריו בקשו ממנו שומרי המועדון והשוטרים, ללא הצדקה, לעזוב את שטח המועדון. המבקש טוען כי לאחר שסירב לעזוב את המועדון עצרו אותו השוטרים, כשהמעצר אינו חוקי, הלבינו את פניו ברבים והתרשלו בשמירתם עליו כאשר לא מנעו מאחד ממאבטחי המועדון לנגוח בפניו בעודו אזוק באזיקים. בגין הנזק שנגרם לו, תבע המבקש פיצוי בסך של 50,000 ש"ח.

2.

המשיבה הגישה לבית משפט השלום הודעה בדבר הכרה בחסינותם של השוטרים כעובדי מדינה, וביקשה לדחות את התביעה נגדם. בתגובה להודעת ההכרה הגיש המבקש הודעה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וביקש, מטעמים שונים, כי בית המשפט יקבע כי לא מתקיימים תנאי החסינות ביחס לשוטרת . בהחלטה ופסק דין חלקי מיום 23.2.2014 דחה בית משפט קמא את בקשתו של המבקש וקבע כי התביעה נגד השוטרים תדחה. עוד נקבע, כי המבקש יחויב בהוצאות כל אחד מהשוטרים בסך של 5,000 ש"ח (בסך הכול 10,000 ש"ח).

3.

כנגד החלטתו של בית משפט השלום להשית על המבקש הוצאות הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המבקש כי ככלל אין מקום להטלת הוצאות כאשר ניתנת החלטה בנוגע לחסינות. לחלופין נטען, כי המשיבה לא ביקשה להשית על המבקש הוצאות בגין דחיית התביעה נגד השוטרים, אלא בגין התגובה לבקשה שלא להכיר בחסינות. על כן, לגישתו של המערער, היה מקום לחייבו בהוצאות לטובת השוטרת בלבד, כיוון שבקשתו התייחסה לחסינותה בלבד, ולא נכללה בה בקשה שלא להכיר בחסינותו של המתנדב.

4.

בית משפט קמא דחה את הערעור, וזאת בהתאם להלכה על-פיה ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות שיפוטית או דבק פגם מהותי בהחלטה. עוד נקבע, כי אין כל הוראה בדין שלא לחייב תובע בהוצאות כאשר הוא מגיש תביעה נגד עובדי ציבור והתביעה נגדם נדחית בשל הכרה בחסינות.

הבקשה דנא

5.

לשיטת המבקש, מאחר והליך בסוגית ההכרה בחסינות השוטרים נוהל כולו בכתב, ללא שקוים דיון בעל-פה, יכולה ערכאת הערעור להתרשם מאופן ניהול ההליך בצורה דומה להתרשמות הערכאה הדיונית ועל כן יש מקום רב יותר להתערבותה בהחלטה להשית הוצאות. עוד נטען בבקשה, כי שגה בית משפט קמא עת אימץ את קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא היה מקום מלכתחילה לתבוע את עובדי הציבור. על-פי המבקש, המסקנה כי אין מקום לתביעה נגד עובדי הציבור דורשת בירור עובדתי של עמידה בתנאי החסינות וכי בירור זה לא נערך על-ידי בית משפט השלום. קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא היה מקום לתביעה, יחד עם חיובו של המבקש בהוצאות, חוסמת, לגישתו של המבקש, את האפשרות לתבוע עובדי ציבור ופוגעת בזכות הגישה לערכאות. מכאן, כי היה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום בדבר חיובו של המבקש בהוצאות השוטרים, ולמצער להתערב בהחלטתו לחייב את המבקש בהוצאותיו של המתנדב , שהושתו על אף שהמבקש לא הביע התנגדות להכרה בחסינותו.

דיון

6.

לאחר העיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף בלא שתתבקש תשובה. הלכה ידועה היא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שמתעוררת סוגיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). וודאי נכונים הדברים בערעור שכל-כולו על הוצאות משפט, מאחר שמקובל עלינו מימים ימימה שאין מדרכה של ערכאת הערעור, לא שכן ערכאת ערעור "בגלגול שלישי", להתערב בקביעת הערכה הדיונית בעניין זה (רע"א 4435/14 אבוגוש נ' ג.ע, אזברגה בע''מ (30.11.2014)). בעניין דנא מדובר בישום פרטני של שיקול דעתו הרחב של בית המשפט בכל הנוגע לפסיקת הוצאות, בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואין כל מקום לקיום דיון שלישי בסוגיה זו, שאין לה כל היבט כללי. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

גם לא ניתן לומר שנפלה טעות ברורה בהחלטת בית משפט השלום בנושא ההוצאות, מה גם שטעות כשלעצמה אינה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הוצאות המשפט נקבעו במקרה דנא על-ידי הערכאה הדיונית לאחר התרשמותה מאופן ניהול הליך ומהשפעת ההליך על הצדדים. בניגוד לטענת המבקש, ההחלטה לחייב בהוצאות תחומה לנסיבות המקרה הקונקרטי ואינה נושאת בחובה חשיבות ציבורית כללית, הדורשת את התערבותה של ערכאת ערעור. בסופו של יום שני נתבעים (השוטרים) הועמדו על-ידי המבקש בפני סיכון של חיוב בפיצויים, ולאחר הגשת התביעה נמצא כי דין התביעה כלפיהם להידחות, מטעם זה או אחר, במידה זו או אחרת של הסכמה מצד המבקש-התובע. במצב דברים זה, אין לומר שחיוב התובע בהוצאות משפט לזכות אותם נתבעים הוא בגדר תוצאה שאין להשלים עמה עד שנכון יהיה לבחנה גם בבית משפט זה. נהפוך הוא - ככלל זכאי מי שזכה בדין להחזר הוצאות.

7.

גם אין בידי לקבל את טענתו של המבקש לפיה חיוב בהוצאות מהווה מחסום מפני הגשת תביעות נגד עובדי ציבור. סמכותה של הערכאה הדיונית לחייב בהוצאות אומנם עלולה להציב משוכה בפני התובע הפוטנציאלי (למקרה שלא יזכה בדין), בכל תביעה ולאו דווקא בתביעה נגד עובדי ציבור, אך עם זאת לחיוב בהוצאות יש גם תפקיד משמעותי במניעת חסרון כיס לצד הזוכה ובמניעת הליכי סרק (רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, פסקה 22 (28.6.2009)). יש לזכור כי על מנת לזכות בפיצוי על העוולה שנגרמה למבקש, לטענתו, הוא לא היה חייב לתבוע גם את השוטרים, כך שהגשת התביעה נגדם לא היתה הכרחית כל מנת למצות את תביעתו בגין האירוע הנדון, ומשבחר המבקש להוסיף את גם השוטרים כנתבעים, היה עליו לצפות את האפשרות שייקבע כי השוטרים נהנים מחסינות של עובדי ציבור ולפיכך דין התביעה נגדם להידחות מטעם זה לבדו. במצב זה חיוב בהוצאות השוטרים אינו בלתי סביר.

8.

לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשות נוספות, ובהן בקשה להוספת ראיה. עניינה של בקשה זו בנתונים שהתקבלו בגדר הליך פלילי המתנהל נגד המבקש בקשר עם הפרשה. כעולה מהבקשה, המבקש מעוניין לצרף את הראיה נוכח חשיבותה להוכחת טענותיו לגופם של דברים. עוד מבקש המבקש "להתלות" את ההליך דנא עד לסיום ההליך הפלילי. איני רואה להיעתר לבקשות. לעניין הראיה יצוין כי אין בה לקדם את הדיון בנושא ההוצאות, נושא שהוא פועל יוצא של עצם דחיית התביעה נגד השוטרים, דחייה שעליה המבקש לא משיג. לעניין התליית הדיון בבקשה דנא אציין, כי המבקש בחר להקדים ולהגיש תביעה אזרחית בטרם הסתיים ההיבט הפלילי של הפרשה ואין הוא זכאי בכל מקרה לכך שההליך האזרחי, קל וחומר הליכי ערעור, יעוכב כדי שניתן יהיה לשלב בו עובדות שתתבררנה בהליך הפלילי. אכן, בירור התובענה לגופה יכול ויעוכב אם קיימים טעמים טובים לכך (כפי שהוחלט על-ידי בית משפט השלום ביום 12.3.2015), אך, כאמור, בהתחשב בנושא הבקשה דנא, אין כל מקום לעיכוב נוסף.

9.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. לכאורה מדובר במקרה מתאים לחיוב המבקש בהוצאות המשיבה, הן בגין הבקשה להוספת ראיה לה הגיבה המשיבה (ובתגובתה עתרה לחיוב המבקש בהוצאות), הן בגין העובדה שכלל לא היה מקום להגשת בקשת רשות הערעור בהתחשב בנושאה, שאין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בו (קל וחומר ב"גלגול" שלישי), ובהתחשב אף בשווי הנושא (רע"א 61/15 זיו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (10.5.2015)). ואולם, משלא התבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור, משעדיין לא הוכרעה התובענה לגופה, ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.