רע"א 903/18 אביב ס.ה.ר נכסים מניבים בע"מ נ. עו"ד ארז חבר

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פר"ק 35828-12-10, כבוד סגן הנשיא ח' ברנר ) מיום 1.1.2018, בגדרה נדחתה טענתה המקדמית של המבקשת, לפיה יש לדחות על הסף בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב.

הרקע בקצרה עוסק בתובענה למתן סעד הצהרתי שהגיש המשיב, שהינו מנהל מיוחד שמונה לחברה מגדל הזוהר לבנין בע"מ (להלן: החברה ), נגד המבקשת. התובענה הוגשה בתחילה בדרך של המרצת פתיחה, אך בהמשך הועברה בהוראת בית המשפט המחוזי למסלול של תובענה רגילה עקב אי-התאמתה להתברר במסגרת של המרצת פתיחה בשל מורכבות הסוגיה, והצורך בשמיעת עדים. במסגרת התובענה ביקש המשיב מבית המשפט להורות על בטלותה של עסקת מכר מקרקעין שנעשתה בין המבקשת לחברה, עקב היותו של החוזה למראית עין בלבד. יצוין כי המשיב הגיש בקשה לפיצול סעדים, אשר לא הוכרעה. תובענת המשיב התקבלה ונקבע כי הסכם המכר בטל. לאחר שניתן הסעד ההצהרתי, פתח המשיב בהליך שבמוקד בקשה זו, במסגרתו ביקש להורות למבקשת להשיב לו את דמי השכירות שגבתה במהלך התקופה בה המקרקעין היו בחזקתה. המבקשת טענה שיש לדחות את בקשתו ולו מהטעם שהיה עליו לקבל היתר לפיצול סעדים במסגרת תביעתו הראשונה, ומשלא קיבל היתר כזה חסומה בפניו הדרך לתבוע כעת סעד כספי נוסף.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתה המקדמית של המבקשת בהתבסס על שני נימוקים, עיקרי ומשני. הנימוק הראשון והעיקרי הינו שמאחר שהתביעה הראשונה הייתה לסעד הצהרתי בלבד, ועל פי הפסיקה בנושא, לא היה נדרש המשיב לקבל היתר לפיצול סעדים על מנת שיוכל בהמשך לתבוע סעד כספי נוסף. הנימוק השני והמשני הינו שהמבקשת עצמה נתנה את הסכמתה לכך שהמשיב יוכל בהמשך לתבוע סעד נוסף, לו תתקבל תביעתו לסעד ההצהרתי. על כן כעת היא מושתקת מלטעון את טענתה המקדמית האמורה.

בבקשה שלפניי טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את טענתה בדבר פיצול הסעדים. למבקשת טענה עיקרית אחת שראוי להידרש אליה, לפיה לעמדתה היא מעולם לא נתנה את הסכמתה לפיצול סעדים. טענה נוספת הופנתה כלפי העובדה שהטענה שהסעד הראשון שהתבקש היה סעד הצהרתי, באופן המייתר בקשה לפיצול סעדים, לא נטענה בפני בית משפט קמא.

2.

דין הבקשה להידחות. לצורך מסקנה זו די להסתפק בנימוקו העיקרי של בית משפט קמא בהחלטתו על דחיית טענתה המקדמית של המבקשת, ולפיו כאשר מדובר בתובענה לסעד הצהרתי, אין התובע נדרש לקבל היתר לפיצול סעדים, על מנת שיוכל בעתיד לתבוע גם סעדים אופרטיביים נוספים. אף אם טענה זו לא נטענה במפורש בהליך קמא על ידי המשיב, אין בכך בכדי למנוע בהכרח מבית משפט קמא להתבסס עליה בהחלטתו במקרה זה. ככלל יש משמעות לאי-העלאת טענה דיונית, אך בענייננו המקרה שונה. כך דווקא על פי המסגרת הדיונית. הרי המבקשת היא זו שטענה שיש לדחות את בקשת המשיב על הסף משום שלא קיבל היתר לפיצול סעדים, ובית משפט קמא הציג את ההלכה לפיה אין צורך לקבל היתר כזה.

סוגית פיצול סעדים בהקשר של סעד הצהרתי כבר העסיקה בעבר את בית משפט זה, והובעו לגביה דעות שונות. המחלוקת העיקרית נסבה סביב השאלה האם גם במקרה בו התובע היה יכול במקביל לסעד ההצהרתי לתבוע גם סעד אופרטיבי, חל הכלל לפיו בתביעה לסעד הצהרתי אין צורך בהיתר לפיצול סעדים. גישתו של הנשיא מ' שמגר הייתה כי במקרה כזה, יש צורך בהיתר לפיצול סעדים על אף שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי (ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה) , פ"ד לח(1) 613 (1984)). ואולם, עם השנים השתרשה גישה אחרת, לפיה אף אם בעת שהתבקש הסעד ההצהרתי כבר התגבשה לתובע עילה לפיה ניתן לתבוע סעד מהותי, לא נדרש לקבל היתר לפיצול סעדים על מנת לתבוע את הסעד המהותי בנפרד (ראו: ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון , פ"ד מו(5) 798, 806 (1992); ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (24.11.2005); ע"א 5233/08 רייניץ נ' מכבי שירותי בריאות (9.2.2010); רע"א 7703/17 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (25.10.2017); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 314 (מהד' 12, 2015); להרחבה נוספת בסוגיה קונקרטית זו ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 124 (1991)).

ניתן להבין את הגישה שאומצה בפסיקה באופן הבא. במהות החלטת בית המשפט לאשר תובענה למתן סעד הצהרתי, ולהעניק סעד הצהרתי כמבוקש, יש משום הענקת היתר לפיצול סעדים באופן בלתי מוצהר, שכן אחרת אין לתובע תועלת בקבלת סעד הצהרתי, ואין טעם להעניק לו סעד כזה. נימוק זה נשען על שיקול הדעת שמוענק לבית משפט לנהל הליך לפי המסלול הדיוני של סעד הצהרתי. הרי ניתן להקשות על תובע כזה בשאלה – האם בכך תסתפק, או שמא יש תביעה נוספת בדרך? על פי קו זה, ההחלטה להתיר הגשת המרצת פתיחה או תובענה לסעד הצהרתי בלבד, עשויה לכלול את האפשרות של הגשת תביעה כספית נוספת.

גישת הפסיקה שהוצגה מייתרת את הדיון בשאלת הסכמתה של המבקשת לפיצול הסעדים, שכן בכל מקרה לא נדרש היתר לפיצול הסעדים כאשר התובענה הראשונה הינה למתן סעד הצהרתי. גם בשאר טענותיה של המבקשת אין בכדי להביא לקבלת בקשתה.

3.

יוזכר כי על החלטה אשר מאפשרת את בירור העניין לגופו, ודוחה בקשה לדחיית תובענה על הסף – תינתן רשות ערעור במידה מצומצמת במיוחד (ראו ההפניות אצל חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208 (מהד' שלישית, 2012)) . המבקשת לא הצביעה על טעם המצדיק התערבות וקבלת טענתה המקדמית, בניגוד להחלטת בית משפט קמא. ההלכה הפסוקה בעניין זה הינה ברורה, ולפיה אין צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים כאשר הסעד הראשון שנתבע הינו סעד הצהרתי. אף אם הסעד האופרטיבי בדבר דמי השכירות התגבש כבר בשלב הגשת התובענה הראשונה, על פי הפסיקה בנושא שהוצגה, אין הדבר מחייב קבלת היתר לפיצול סעדים לצורך תביעת סעד נוסף בהמשך. משיקול זה, ותוך התייחסות לטענות שהועלו על ידי המבקשת בהליך קמא ובהליך דנן, אין מקום להיענות לבקשה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית. בנסיבות תיק זה, ומהנימוקים שפורטו, אמנע ממתן צו להוצאות.