רע"א 9050-22 רע"א 9050-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.12.2022 (ע"א 42737-04-22, השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 24.2.2022 (ת"א 14753-12-16, השופטת ח' טוקר).

2.מקורה של הבקשה בתביעה שהגישו המשיבים, שני אחים, לסילוק ידו של המבקש מדירת מגורים המצויה ברחוב סאלח א-דין בירושלים, ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים. הדירה מצויה בחלקת מקרקעין הרשומה על שם מספר בעלים. בין היתר, 4% מזכויות הבעלות רשומות על שם אינתיסאר מסרי (להלן: אינתיסאר), בת דודתם של המשיבים, שנפטרה בשנת 2000, ו-4% מהן רשומות על שם אחותה של אינתיסאר, חסיבה מחמד סעיד אלמסרי (להלן: חסיבה), שנפטרה בשנת 2016. עד לחודש יוני 2010 התגורר בדירה עסאם נשאשיבי (להלן: עסאם), שהיה נשוי לאינתיסאר. הוא נפטר ביום 13.2.2011. עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי המבקש מחזיק בנכס החל משנת 2010.

3.לגרסת המשיבים, הזכויות בדירה שייכות להם, והם התירו לעסאם להתגורר בה בתנאי שתשוב לחזקתם לאחר מותו. לעומת זאת, גרסת המבקש היא כי לעסאם היו זכויות בדירה, וכי זה העביר לו אותן זכויות על-פי ייפוי כוח מיום 20.5.2007 (להלן: ייפוי הכוח). עוד נטען בהקשר זה כי עסאם היה דייר מוגן לפי סעיף 9 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, וכן כי ירש את זכויותיה של אינתיסאר בחלקה.

4.בית משפט השלום דחה את התביעה לסילוק יד, לאחר שקבע, בהתבסס על הראיות שהוצגו, כי אינתיסאר הורישה את זכויותיה לחסיבה ולעסאם, כי חסיבה הסמיכה את עסאם לנהל את רכושה, וכי בהמשך עסאם העביר למבקש את זכויותיו ואת זכויותיה של חסיבה על-פי ייפוי הכוח. עוד קבע בית משפט השלום כי טענת המשיבים לזכויות בעלות בדירה לא הוכחה, וכי לכל היותר יש להם "זכויות זניחות" בחלקה. בהתחשב בקביעות אלו, לא נדרש בית משפט השלום לסעד של חיוב המבקש בדמי שימוש ראויים.

5.המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין, וזה התקבל. בית המשפט המחוזי הצביע על סתירות בין גרסת הנוטריון החתום על ייפוי הכוח לבין גרסתו של המבקש בכל הנוגע לנוכחותו של הנוטריון במעמד החתימה על ייפוי הכוח, וכן על סתירות בין גרסאותיו השונות של המבקש ביחס למועד שבו קיבל חזקה בדירה. בית המשפט המחוזי הוסיף והצביע על אינדיקציות לכך שייפוי הכוח לא נחתם בשנת 2007, כגרסת המבקש, אלא רק בשנת 2010. כמו כן, בית המשפט המחוזי מצא קושי בכך שהמבקש לא הציג ראיה בכתב לתשלומים שביצע תמורת העברת הזכויות. לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי אין בסיס לטענות המבקש שלפיהן רכש את הזכויות בחלקה מעסאם, ועל כן הורה על קבלת התביעה לסילוק יד. במישור האופרטיבי, בהתחשב בפרק הזמן הממושך שבו החזיק המבקש בדירה, קבע בית המשפט המחוזי כי יהיה עליו לפנותה לא יאוחר מיום 4.6.2023. לצד זאת, הורה בית המשפט המחוזי על השבת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיכריע בתביעה לדמי שימוש ראויים.

6.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כשהתערב בקביעות העובדה של בית משפט השלום. בין היתר, נטען כי ייפוי הכוח החתום על-ידי נוטריון נהנה מ"חזקת תקינות", כך שאין לתהות על מהימנותו, וכי המשיבים לא הרימו את הנטל להראות שנפל בו פסול.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה, מאחר שאינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הבקשה נסבה על הכרעה בעניינם הפרטני של הצדדים והיא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, ולמעשה אף לא נטען כך. יש להבהיר כי העובדה שהערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות אינה מהווה טעם מספיק למתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 7313/21 בן הרוש נ' טננבוים, פסקה 8 (15.11.2021); רע"א 8618/21 אהרון נ' עזבון המנוח בני פבר ז"ל, פסקה 4 (19.1.2022)). כמו כן, במכלול נסיבות העניין, לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין. אכן, החלטה על פינוי מדירת מגורים היא עניין כבד משקל, אך תוצאה זו מתחייבת מן ההכרעה העובדתית באשר לזכויות בדירה.

8.הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.