רע"א 7313/21 ארז בן הרוש נ. חיה טננבוים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.7.2021 (ע"א 32469-06-20, סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו- א' יקואל ). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 30.4.2020 (ה"פ 68364-02-19, השופט י' נמרודי ).

2.

מקורו של ההליך במחלוקת בדבר זכויות הדיירות המוגנת בדירה בתל אביב (להלן: הדירה ). המבקש הוא בעל הזכויות בדירה, לאחר שרכש אותה בשנת 1999. הדירה הושכרה בשנת 1939 להוריה של המשיבה 1, ילידת שנות העשרים של המאה הקודמת (להלן: המשיבה ), שהתגוררה בה באותה עת כילדה יחד עם הוריה ואחיה. בשנת 1947, לאחר שהמשיבה ילדה את בנה הבכור, עזבו הוריה ואחיה את הדירה והיא הוסיפה להתגורר בה עם משפחתה. בן זוגה של המשיבה הלך בינתיים לבית עולמו, והמשיבים 3-2 בהליך דנן הם שני בניה, אשר לטענתם מתגוררים בדירה כל חייהם, או למצער מרביתם, עד היום.

3.

ביום 13.6.2018 הגיש המבקש תביעת פינוי נגד שני הבנים. ביום 25.12.2018 ניתן פסק דין המעגן הסכמה בין הצדדים לפיה הועלו דמי השכירות המוגנים, וכן הוקנתה למבקש זכות גישה לדירה לצורך בחינה ותיעוד (ת"א 30997-06-18, השופט

נמרודי ).

4.

ביום 27.2.2019 עתרו המשיבים, במסגרת המרצת פתיחה, למתן סעד הצהרתי לפיו הם דיירים מוגנים מקוריים בדירה. המשיבים טענו כי עם עזיבת הוריה של המשיבה את הדירה, הפכו המשיבה ובן זוגה המנוח לדיירים מוגנים בהסכמת בעל הדירה. עוד נטען כי בהסכם המכר שעליו חתם המבקש צוין כי הדיירות המוגנת הוקנתה לכל "משפחת טננבוים". המבקש טען בתשובתו כי אין מקום להכיר בבנים כדיירים מוגנים, וכי המשיבה היא אמנם דיירת מוגנת, אך זאת במעמד של דיירת נגזרת.

5.

בית משפט השלום דחה את התובענה וקבע כי המשיבה אינה דיירת מוגנת מקורית בדירה, אלא דיירת מוגנת נגזרת, ומכאן שהמשיבים 3-2 ממילא אינם דיירים מוגנים מקוריים. בית משפט השלום קבע כי הגם שבעל הדירה המקורי לא עמד על פינוי הדירה עת שהוריה של המבקשת עזבו אותה, והסכים להמשך מגוריה של המבקשת בה, אין בכך כדי להפוך את המבקשת לדיירת מוגנת מקורית. עוד נקבע, כי העובדה שבחוזה המכר נכתב ש"משפחת טננבוים" הם שוכרים בשכירות מוגנת אינה יכולה לשמש בסיס להגדרתם של המשיבים 3-2 כדיירים מוגנים.

6.

המשיבים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור בעניינה של המשיבה ודחה אותו בעניינם של המשיבים 3-2. בית המשפט המחוזי סבר שניתוח של השתלשלות הפרשה מלמד כי המשיבה רכשה, עם עזיבת הוריה את הדירה, מעמד של דיירת מוגנת מקורית בהסכמת בעל הדירה דאז. עם זאת, ביחס למשיבים 3-2 נקבע כי אין יסוד, חוזי או אחר, לראות בהם דיירים מוגנים מקוריים. לבסוף, צוין כי טענה בדבר מעמדם כדיירים נגזרים בדירה היא תאורטית בשלב זה כאשר המשיבה עצמה מתגוררת במקום כדיירת מוגנת, ותוכל להתברר בעתיד בהתאם לנסיבות העובדתיות הרלוונטיות.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי פסק הדין מעורר סוגיות עקרוניות וחשובות הנוגעות לדרך היווצרותה של זכות הדיירות המוגנת. לגוף הדברים, סבור המבקש כי למשיבה לא היה מעולם חוזה שכירות עם הבעלים של הדירה הנדרש להקמת זכות של דיירות מוגנת, וכי זכותה בדירה נבעה אך ורק מזכותו של אביה, ועל כן יש לראות בה דיירת מוגנת נגזרת בלבד.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וזאת מבלי להיזקק לתגובתם של המשיבים. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אף שהמבקש ניסה לשוות כסות עקרונית לבקשתו, מצאתי כי היא נסבה בעיקר על הכרעה בעניינם הפרטני של הצדדים ונטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות, אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. למותר לציין כי עצם העובדה שהערכאות הקודמות לא הגיעו לאותה תוצאה אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 6459/21 הרטוב לוי בע"מ נ' כהן , פסקה 8

(12.10.2021)).

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.