פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
9097/12
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המבקשים:
1. אנושי יונה
2. אנושי רות
נ ג ד
המשיבה:
לידיה שועה
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגניות הנשיאה א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת
ע' צ'רניאק) בע"א 7376-04-10 מיום 18.11.2012
תאריך הישיבה:
י"ד בשבט התשע"ד
(15.1.2014)
בשם המבקשים:
בעצמם
בשם המשיבה:
עו"ד יצחק הוס
החלטה
השופט ע' פוגלמן:
1.
המבקשים והמשיבה הם שכנים המתגוררים בבניין בן ארבע דירות בבני ברק, שאינו רשום כבית משותף. בשנת 1989, פרץ סכסוך בין המשיבה לבין שכנה דאז מר עוביידי, שעניינו הרחבת דירותיהם על חשבון הרכוש המשותף. במסגרת הליך שהתנהל בין המשיבה לבין מר עוביידי בבית משפט השלום בבת ים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה ). במסגרת הסכם הפשרה, התחייב מר עוביידי להימנע מכניסה ומשימוש בכל החצר המשותפת. במקביל, הסכימה המשיבה שלא להתנגד להרחבת דירתו של מר עוביידי על גג הבית המשותף. בשנת 1998, נמכרה דירתו של מר עוביידי למבקשים על-ידי כונס נכסים.
לטענת המבקשים, מהיום שבו נכנסו להתגורר בדירתם הם נהגו להחנות את מכוניותיהם במקום חנייה בחצר המשותפת של הבית (להלן: החנייה ) , בכל עת שהיה פנוי. בשנת 2005 פרץ סכסוך בין המשיבה לבין המבקשים, והמשיבה החלה לנעול במנעול את השער הנמצא בפתח הכניסה המשותפת כדי למנוע מהם כניסה לחנייה. המבקשים הגישו תביעה לקבלת צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה למנוע מהם לחנות את מכוניותיהם בחנייה.
2.
בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' דלוגין ) דחה את התובענה. נמצא כי המבקשים ידעו על הסכם הפשרה שבין מר עוביידי לבין המשיבה כשנכנסו לגור בדירה כחליפיו, ולכן הם כבולים באמור בו, על אף שלא מדובר בהסכם שיתוף שנרשם כדין. עוד נקבע כי דין התביעה להידחות גם מחמת התיישנות, שכן היא הוגשה לאחר שחלפו שבע שנים ממועד ידיעתם של המבקשים על הסכם הפשרה. עם זאת, נקבע כי המשיבה אינה רשאית לנעול במנעול את הכניסה המשותפת. בנוסף, בית משפט השלום קבע כי הכרעתו מוגבלת ליחסים שבין המבקשים לבין המשיבה, ואינה חלה על בעלי הדירות האחרים שלא היו צד להסכם הפשרה וממילא לא צורפו להליך שהתנהל לפניו.
3.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגניות הנשיאה א' קובו ו- מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) דחה את ערעור המבקשים על פסק הדין. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בנוגע לידיעתם של המבקשים על קיומו של הסכם הפשרה במועד כניסתם לדירה, וקבע כי המבקשים מושתקים מלטעון נגדו מכוח עיקרון תום הלב. עוד נקבע כי תביעתם של המבקשים התיישנה, מאחר שמדובר בניסיון לבטל הסכמה חוזית ולא בזכויות קנייניות במקרקעין. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשים שלפיה המשיבה לא הוכיחה בראיות את גודל השטח האסור בכניסה שעליו הוסכם במסגרת הסכם הפשרה ומיקומו בחצר המשותפת.
4.
מכאן הבקשה שלפנינו. המבקשים טוענים כי הסכם הפשרה אינו בגדר הסכם שיתוף, שכן הוא לא נחתם בין כלל השותפים במקרקעין, אלא התחייבות אישית של מר עוביידי, שעברה מן העולם כשהזכויות בדירה הועברו אליהם באמצעות כונס נכסים. עוד נטען כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי המבקשים היו מודעים לקיומו של הסכם הפשרה במועד רכישת הדירה; כי המשיבה לא הציגה במסגרת ההליך את התרשים הסכמתי הנספח להסכם הפשרה שבו שורטטו גבולות הגזרה של השטח שאליו התחייב מר עוביידי להימנע מלהיכנס, ואף הטעתה את בית המשפט המחוזי לחשוב שמסמך ת/2 הוא התרשים הרלוונטי; כי התנהלותה של המשיבה נגועה בחוסר תום לב; כי תביעתם לא התיישנה, משום שמדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים; ולחלופין – כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 2005 שבה החלה המשיבה למנוע מהמבקשים לחנות במקום, ולא ממועד כניסתם לדירה (בשנת 1998). המשיבה, מצידה, סומכת את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט קמא.
5.
לאחר שמיעת טענות המבקשים בדיון שהתקיים לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי אין עילה ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). שאלת תוקפו של הסכם שיתוף שלא נרשם כלפי אדם שידע עליו, ופרשנות סעיף 29(א) לחוק המקרקעין בעניין זה, היא אכן שאלה שניתן למצוא בה דעות לכאן ולכאן בפסיקה ובספרות (ראו: ת ״א (מחוזי י-ם) 193/75
אשורי נ׳ הלוי , פ״מ תשל״ח (1) 32 (1988); יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 213-212 (1997) (להלן: ויסמן-בעלות ושיתוף ) ; מיגל דויטש
קניין כרך א' 572-569 (1997)). עם זאת, שאלה זו אינה טעונה הכרעה בנסיבות הבקשה דנן (השוו: רע"א 8267/07 סאמר נ' סאמר
(14.10.2007) ). בעניינו, גם אם נניח לטובת המבקשים כי מדובר בהסכם המקנה לצדדים לו (עוביידי והמשיבה) זכויות אובליגטוריות בלבד ואינו קובע זכויות קנייניות, אין בכך כדי לסייע להם. בית משפט השלום קבע כממצא שבעובדה כי המבקשים היו מודעים להתחייבותו של עוביידי כלפי המשיבה, ואף נהגו על-פיה לאורך שנים רבות, ולכן הם מושתקים מלטעון נגדה בשלב זה. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על קביעה זו. גם אם נניח לצורך הדיון – לטובת המבקשים, ומבלי להכריע בכך – כי קביעה עובדתית זו בטעות יסודה, אין בכך בלבד כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( 18.6.2006); רע"א 4123/11 ששון נ' תמר (1.6.2011); בע"מ 4022/11 פלוני נ' פלוני (10.7.2011)).
הבקשה נדחית אפוא. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ד בשבט התשע"ד (15.1.2014).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט