רע"א 9153/11 עמוס דריושי נ. מצוד אחזקות ושירותים בע"מ

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ש' דברת , ר' יפה-כ"ץ

ו ר' ברקאי ), אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום באילת (כבוד השופט י' עדן ).

המבקשים הם שני בעלי חנויות אשר פעלו בקניון האדום באילת (להלן: הקניון ) בשנת 2005. המשיבה 1 היא חברת הניהול של הקניון, המשיבה 2 היא מבטחת המשיבה 1 (להלן: המבטחת ). ביום 11.08.2005 פרצה בקניון שרפה, אשר גרמה לנזקים חמורים לשתי החנויות. המבקשים תבעו את המשיבות על נזקיהם, בטענה כי השרפה נגרמה עקב התרשלותה של המשיבה 1.

2.

בעלי הדין חלוקים בדעותיהם, עד היום, בנוגע לגורם השרפה. המבקשים טענו כי השרפה נגרמה כתוצאה מקצר חשמלי במערכת המיזוג של הקניון, בעוד המשיבות טענו כי מוקד האש הוא בסיגריה שהושארה דולקת במחסן פינתי שהיה בחנותו של המבקש 1. לצורך התחקות אחר מקור השרפה בחן בית משפט השלום, תחילה, את דו"ח הכבאות שהוכן על-ידי חוקר דליקות מכיבוי האש באילת. בדו"ח שיער החוקר כי השרפה נגרמה ככל הנראה כתוצאה מכשל חשמלי. אולם, חוקר השרפות ציין כי אינו מומחה לענייני חשמל וכי האמור בחוות דעתו הינו השערה בלבד, ותלוי בכך שלא נמצא באזור השרפה חומר דליק אשר בעירתו חזקה יותר. בית המשפט מצא גם כי ההשערה אינה מבוססת על ממצאים עובדתיים כלשהם, על כן בחר בית המשפט שלא להסתמך עליה.

בהמשך בחן בית משפט השלום את חוות דעתם של שני המומחים מטעם המבקשים. בית המשפט מצא כי חוות הדעת זהות כמעט לחלוטין וכי תשובות המומחים לשאלה מי הזמין את חוות הדעת – המבקשים או מכבי האש – סותרות זו את זו. עובדות אלה הובילו את בית המשפט להפחית מהמשקל שניתן לחווֹת דעתם של המומחים מטעם המבקשים. באשר לתוכן חווֹת הדעת פסק בית המשפט כי מסקנות המומחים אינן הולמות את הממצאים העובדתיים שנמצאו בשטח. על כן מצא בית המשפט כי המבקשים לא עמדו בנטל להראות כי השרפה נגרמה בעקבות רשלנות המשיבה 1. מעבר לכך, לאחר שבחן את חוות הדעת מטעם המשיבות פסק בית משפט השלום כי המסקנה הסבירה יותר היא כי מקור האש הוא בחלקו התחתון של המחסן הפינתי, כפי שטענו המשיבות. על כן דחה בית משפט השלום את התביעה.

ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין – נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל פגם בפסק הדין של בית משפט השלום, וכי המבקשים חותרים להתערבות בקביעות עובדתיות אשר אין מקום לשנות מהן.

3.

בבקשה שלפני טוענים המבקשים כי היה על בית משפט השלום לפסול את חוות דעת המומחה מטעם המשיבות, מאחר ששינה פרטים מהותיים בחוות דעתו במענה לשאלות הבהרה וכן מאחר שקיימות בחוות דעתו סתירות, לשיטתם. נוסף על כך טוענים המבקשים כי תביעתם התבססה על הודאת המשיבה 1 כי עובדיה הם אלה שטיפלו במערכת המיזוג, ואילו בית משפט השלום מצא כי היא אינה אחראית למערכת המיזוג. לשיטתם, היה על בית המשפט לתת משקל רב יותר להודאה הנטענת.

עוד טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט לקבל את התביעה, מאחר שהמשיבות ביקשו להסתמך על טיעונים שונים מאשר אלה שבגינם דחתה המבטחת את פנייתם הראשונה. לטענתם, כאשר פנו למבטחת בפעם הראשונה, ענתה להם במכתב כי תביעתם נדחית מאחר שהמשיבה 1 ועובדיה לא היו אחראים על הטיפול במערכת המיזוג, ולכן הם אינם נושאים באחריות לשריפה. במכתב לא הזכירה המבטחת את חוות דעת המומחה מטעם המשיבות, מר היינה – כך נטען – על אף שחוות הדעת כבר הייתה בפניה. לעומת זאת, במשפט ביססו המשיבות את הגנתן על הטענה כי מקור השרפה אינו במערכת המיזוג. לשיטת המבקשים, התנהגות זו מנוגדת לסעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח, ולהנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 (להלן: הנחיית המפקח על הביטוח ), הנוגעת אליו. ההנחיה קובעת כי "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". לטענת המבקשים טרם נקבעה הלכה באשר לשאלה אם הנחיית המפקח מתייחסת גם לתביעות של צדדים שלישיים נגד המבטח ושאלה זו מצדיקה דיון בבית המשפט העליון.

4.

המשיבות סבורות כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות לערעור ב"גלגול שלישי", שכן היא אינה חורגת מעניינם הפרטי של המבקשים וכן היא מבוססת על שאלות של מהימנות עדים מומחים ועל קביעות עובדתיות. המשיבות מוסיפות כי חלק מטענות המבקשים – ובכללן הטענות באשר להודאות המשיבות באחריותן למערכת המיזוג והטענות הנוגעות להנחיית המפקח על הביטוח – לא נטענו בבית משפט השלום והן מהוות הרחבת חזית אסורה. ממילא, מדגישות המשיבות, הבסיס העובדתי לטענות אלה לא הוכח כראוי.

באשר לסעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח ולהנחיית המפקח על הביטוח, מוסיפות המשיבות וטוענות כי ההנחיה חלה רק על תביעת ביטוח שהוגשה מטעם המבוטח , ולא על תביעות המוגשות בידי צדדים שלישיים. על כן סבורות הן כי אין תחולה לכללים אלה בענייננו. לגופו של עניין טוענות המשיבות כי סעיף 23(א) אינו פוטר את התובע מהחובה להוכיח את תביעתו לגופה. מאחר שבית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הוכיחו את היסודות העומדים בבסיס תביעתם – אין ההנחיה יכולה לסייע למבקשים, כך טוענות המשיבות.

5.

דין הבקשה להידחות. טענותיהם העיקריות של המבקשים אינן עוסקות בסוגיה כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לתיק, אלא הן מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ונגד הכרעותיו בנוגע לחוות הדעת המקצועיות שהיו לפניו. בהכרעות אלה אין בכוונתנו להתערב. הכרעה בין חוות דעת מומחים ובין טענות עובדתיות סותרות מצויה בתחום מומחיותה המובהק של הערכאה הדיונית ובידיהן מצויים הכלים להכריע בהן. בית המשפט שלערעור ימעט להתערב בהכרעות אלה – קל וחומר כאשר מדובר בערעור שני.

6.

באשר לטענות המבקשים הנוגעות להנחיית המפקח על הביטוח – גם בהן אין מקום לקיים דיון בהליך זה. כזכור, בית משפט השלום קבע כי אינו נותן אמון בחוות הדעת מטעם המבקשים ומצא כי חוות הדעת, כשלעצמן, אינן מלמדות כי מקור השרפה היה במערכת המיזוג. המבקשים לא הרימו את הנטל להראות כי השרפה נגרמה מכשל במערכת המיזוג או מכל מקור אחר שהיה באחריות המשיבות. לפיכך, אפילו אם נניח שהמבטחת הייתה רשאית לטעון רק את הטענה ששימשה בסיס למכתבה – והיא כי המשיבה 1 אינה אחראית על מערכת המיזוג – עומדת קביעת בית משפט השלום

בעינה. משכך, אין צורך לדון בתחולתה של הנחיית המפקח על הביטוח בענייננו, ובפרט – בשאלות הנוגעות להעלאת הטיעון בשלב כה מאוחר ולתחולתה של ההנחיה על תביעה שהוגשה מטעם צד ג'.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דינן של המשיבות בסך 15,000 ש"ח.