פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
9262/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
אדיב אליאס
נ ג ד
המשיבים:
1. יהודית מנליס
2. אחמד נעימה
3. נור נעימה
4. אחמד נעימה ובניו ייצור ומחזור מתכות לתעשיה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בחיפה בתיק בש"א 15394/08 מיום 23.10.08 (השופט עמית)
בשם המבקש:
עו"ד ענאן נאסר
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט עמית) מיום 23.10.08 בתיק בש"א 15394/08, בה נדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת טאובר) מיום 18.11.07 בת"א 18376/04.
רקע
ב.
ראשיתם של הליכים בתביעה לסילוק יד שהגישה המשיבה 1 (להלן
המשיבה ) כנגד המבקש וכנגד המשיבים (הפורמליים) 4-2 (להלן המשיבים ). בהסכם פשרה שהושג טרם הדיון נקבע, כי המבקש והמשיבים ישלמו דמי שימוש ראויים, לפי שומת שמאי מוסכם, וכי ככל שהשומה לא תהיה מקובלת עליהם, יְפַנוּ את הנכס וישלמו 80% משיעור השומה. בהמשך הדיונים הודיעו המבקש והמשיבים על אי הסכמתם לפשרה. לבקשת המשיבה, נתן בית המשפט פסק דין על יסוד ההסכם, וקבע כי המבקש והמשיבים יפנו את הנכס וישלמו דמי שימוש.
ג.
על פסק דין זה הגישו המשיבים והמבקש - שיוצגו אותה עת יחדיו על ידי עו"ד גולדברג - ערעור לבית המשפט המחוזי, כנגד החיוב הכספי שהוטל עליהם. בערעור נטען, כי המשיבים לא הסכימו להסכם הפשרה במהלך הדיון, וכי יש לבטלו בכל הנוגע לחיוב הכספי; עם זאת נטען, כי המבקש, המחזיק בפועל בנכס, הסכים למתן פסק דין של פינוי אם לא יושג הסכם פשרה.
ד.
לאחר הגשת הערעור, עתר המבקש לבית המשפט בבקשה לתיקון כתב הערעור ותוך הודעה על החלפת ייצוג. בבקשה טען, כי כלל לא ידע על הגשת הערעור, וכי הערעור כפי שהוגש משרת את האינטרסים של המשיבים בלבד, בצמצמו את הטיעונים למישור הכספי גרידא. עוד נטען, כי המבקש לא הסכים לפינויו מהנכס והתנגד להסכם הפשרה. בהחלטתו מיום 7.3.08 (בש"א 3443/08) נעתר בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא גריל) לבקשה, ובין היתר ציין, כי בדיון בבית משפט השלום (פרוטוקול מיום 5.7.06) הביע המבקש הסתייגות מן הפשרה.
ה.
לפיכך הגיש המבקש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בו טען כנגד פסק הדין של בית משפט השלום, שאישר את הסכם הפשרה חרף התנגדותו והוציא כנגדו צו פינוי. הדיון בערעור נקבע ליום 16.12.08. ביום 7.10.08 ביקש המבקש מבית המשפט להורות על עיכוב ביצוע צו הפינוי. בית המשפט המחוזי (מפי השופט עמית) דחה את הבקשה וקבע, כי הסכם הפשרה יכול היה אך לשפר את מצבו של המבקש, התופס את המגרש – בו אין לו כל זכויות – מזה שנים ומבלי לשלם דמי שכירות. עוד נקבע, כי טענתו של המבקש להשקעות בשטח אינה מצדיקה את עיכוב הפינוי, אלא לכל היותר את הגשתה של תובענה כספית. יוזכר, כי בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המשיבים הפורמליים נדחתה גם היא לרבות בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"א 6556/08).
ו.
מכאן הבקשה שבפנינו, בה נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, הואיל ובית משפט השלום טעה בהחילו את הסכם הפשרה, אשר לא הושגה לגביו גמירות דעת ואשר היה כפוף להסכמת המבקש, אשר לא ניתנה. עוד נטען, כי פסק הדין של בית משפט השלום ניתן "במחטף ללא דיון מהותי" ומבלי שניתנה למבקש הזדמנות להשמיע את דברו. באשר לזכות המבקש בקרקע נטען, כי הוא שכר את הנכס מטעמם ובהסכמתם של המשיבים הפורמליים, שלטענתם עומדת להם זכות בקרקע. לבסוף נטען, כי פינוי המגרש, עליו מאחסן המבקש טונות של גרוטאות ברזל, כרוך בהוצאה כספית גדולה ובנזק בלתי הפיך.
דיון
ז.
לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, במהות עסקינן בגלגול שלישי, והרשות לו ניתנת במשורה. שנית, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצוע ניתן אך בהתקיימם של שני תנאים שייבחנו להלן: סיכוייו הטובים של הערעור להתקבל; ומאזן הנזקים שייגרמו לצדדים (ראו: רע"א 6325/07 רובין נ' בצת מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ , (טרם פורסם, 23.10.07)).
ח.
באשר לתנאי הראשון, על פניו נראה, כי בפני הערעור משוכה גבוהה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, זכותו של המבקש בקרקע לא הוכחה כלל ועיקר והסכם הפשרה, אף שלא הסכים לו, נטה עמו חסד. טענתו בדבר היעדר ייצוג בהליך בפני בית משפט שלום נדחתה, ופרוטוקול הדיונים שבפנינו מעיד, כי הוא זכה לייצוג ולהזדמנות לשטוח טענותיו בפני בית המשפט. אטעים, שבעיני קושי מרכזי העומד בפני המבקש הוא - כפי שציין בית המשפט המחוזי - כי אין לו טענת זכויות אמיתית בנכס, ואינו משלם דמי שכירות. ראו גם האמור בהודעת הערעור שהגיש עו"ד גולדברג (המייצג הקודם) לבית המשפט המחוזי, סעיף 21.
ט.
אכן, ברי כי העברת טונות רבות של גרוטאות ברזל מהמגרש כרוכה בהוצאות, ומועד הערעור קרוב, אולם אין זה המקרה בו ייגרם למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך, שאינו ניתן לריפוי בהגשת תובענה כספית, באופן שמצדיק את העיכוב (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1), 668, 672 ; רע"א 5946/07 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל
(לא פורסם, 9.7.07)) . אך טעם חשוב בעיני קשור להימצאות הנכס בידי המבקש ללא זכויות של ממש ותשלום כאמור. עוד נוסיף, כי נקבע מכבר, שהערכת סיכויי הערעור כבעייתיים, כבמקרה דנן, עלולה להפחית מן המשקל שיינתן לנזקו הצפוי של מבקש העיכוב, במכלול השיקולים בדיון בבקשה (ראו : עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , פ"ד נו(2) 163; ע"א 7688/06 גולדנברג נ' מכבי שירותי בריאות כללית
(לא פורסם,
25.9.06)).
י.
סיכומם של דברים, לא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט קמא שלא לעכב את פינויו של הנכס. מטבע הדברים, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.
ניתנה
היום, ח' בחשון תשס"ט (6.11.08).
ש ו פ ט