רע"א 9285/08 יהודה שכטר נ. עיריית בת ים

בשנת 1987 תבעה המשיבה את המבקש בבית משפט השלום בבת ים (תיק א' 924/87) בגין אין תשלום ארנונה על בית מלאכה שהיה בבעלותו, ופסק דין בעניין ניתן ביום 10.7.1994 (כבוד השופט מ' טרנטו ).

בשנת 1997 פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נגד המשיבה למימוש פסק הדין. בהמשך, בגדר בקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בעניינו (בר"ע 2744/02) הסכימו הצדדים להעברת העניין לבוררות בפני רואה החשבון דוד הלדנברג, ומשזה סרב מונה רואה חשבון פז הלפרין כבורר בין הצדדים (להלן:

הבורר ).

נתקיימו שתי ישיבות בפני הבורר אשר לשניה בהן, מסיבות שאינן ברורות, לא הופיע המבקש עצמו (אף שבא כוחו נוכח בישיבה) ולאחר מכן ביום 19.10.2005 ניתן פסק הבורר (להלן: פסק הבורר המקורי ).

המבקש פנה ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 1256/06) בבקשה לביטול פסק הבורר מאחר ולא הוזמן לשיטתו לישיבה השניה של הבוררות. ביום 21.5.2007 החליט בית המשפט (כבוד השופט ע' בנימיני ), בהסכמת הצדדים, כי העניין יוחזר לבורר על מנת שזה יערוך ישיבה נוספת בהשתתפות הצדדים, בה יתאפשר להם להעלות טענותיהם, ויתן החלטה בה יבהיר האם יש מקום לשנות מפסק הבורר המקורי. ביום 30.1.2008, לאחר שנתקיימה ישיבה נוספת כאמור והצדדים הגישו סיכומיהם, נתן הבורר החלטתו בגדרה קבע כי לא ראה בטענות שהובאו כדי לשנות את פסק הבורר המקורי.

המבקש פנה בשנית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 278/08) בבקשה לביטול פסק הבורר, הפעם בהתבסס על סעיף 24(6) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) ובטענה כי אף שנקבע כי הבורר ינמק את הפסק, החלטת הבורר כי יש לחשב את החוב כשהוא נושא ריבית דריבית, לא הייתה מנומקת אף שהשלכותיה הן מהותיות לעניין.

ביום 8.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) בגדרו נדחתה הבקשה לביטול פסק הבורר. נקבע כי פסק הבורר נומק בהרחבה ובפירוט באופן המספק את דרישת ההנמקה כפי שנקבע בפסיקה, אף מקום שביקשו הצדדים כי ינומק פסק הבורר. לפיכך, ולאור המגמה בפסיקה כי יש לפרש את עילות ההתערבות בפסקי בורר בצמצום, נדחתה כאמור בקשתו של המבקש. נוסף לכך, השית בית המשפט על המבקש הוצאות ושכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסך של 25,000 ש"ח, וזאת לאור התרשמותו כי ההליך השני שהתנהל בפני הבורר היה מיותר וסירוב המבקש להצעה כי הבקשה תידחה ללא צו להוצאות.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשפסק בניגוד להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה כי כאשר אין הבורר מנמק נקודה מרכזית במחלוקת בין הצדדים יש לבטל את הפסק (ע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ , פ"ד מז(3), 89 (1993)). עוד נטען כי בנסיבות העניין נגרם למבקש עוול חמור בשל שגיאה נטענת זו וכי מתעוררת שאלה משפטית חשובה בעניין דרך חישוב הריבית בחובות ממין זה, שאלה שטרם הוכרעה בבית משפט זה.

מנגד טוענת המשיבה כי מדובר במבקש אשר כבר 20 שנה עושה כל מאמץ להתחמק מלשלם את חובו בחוסר תום לב, וכי בקשתו אינה מעלה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לגופו של עניין נטען כי אין שחר לטענה שהבורר לא נימק את הפסק המקורי וככפי שקבע בית המשפט המחוזי היה פסק הבורר המקורי מנומק היטב לרבות לעניין חישוב הריבית.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה כמו גם בפסקי הבורר ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ראשית, בית-משפט זה קבע לא אחת, כי על בקשת רשות ערעור לגלות היבט עקרוני כלשהו החורג מגדר עניינם הפרטי של הצדדים, אשר יצדיק דיון במקרה בפני ערכאה שלישית. כך נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000):

"כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות-דין. גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123; שלמה לוין, תורת

הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177)".

(ראו גם רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 10408/02 עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ (לא פורסם, 25.5.2003) ורבים נוספים).

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. עיקר טענתו של המבקש הינה כי פסק הבורר אינו מנמק את קביעת הריבית על פיה חושב חובו למשיבה. ואולם, עיון בפסק הבורר המקורי מראה כי כשם שנקבע גם על ידי בית המשפט המחוזי,הפסק הינו מפורט ומנומק בהרחבה וכולל אף התייחסות קונקרטית לשאלת חישוב הריבית ונימוקי הבורר בעניין זה. לפיכך, אף אם אין המבקש מסכים עם מסקנתו של הבורר וקביעותיו, אין אנו מצויים בגדרו של סעיף 24(6) לחוק הבוררות ואין מקום לביטול פסק הבורר.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורכת דינה של המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.