רע"א 9306/08 הורן את ליבוביץ בע"מ נ. גיורא גור

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.9.08 בת.א. 649/06 (כבוד השופטת ש' וסרקרוג).

1.

המבקשת העסיקה את המשיב, אדריכל במקצועו, בקשר לתכנון ארבעה מבנים שתוכננו על גבי מגרש שבבעלות המבקשת בעיר עפולה ופיקוח על בנייתם (להלן – הפרויקט ).

2.

בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לשכר הטרחה שעל המבקשת לשלם למשיב, והסכסוך הופנה לבורר, כבוד השופט ד' קציר ז"ל. ביום 19.3.02 ניתן פסק בוררות, לפיו חויבה המערערת לשלם למשיב סכומים שונים בגין שכרו עבור התכנון האדריכלי כמו גם בגין שכר טרחתו של הקונסטרוקטור ד"ר בר-אילן (להלן – הקונסטרוקטור ), אשר התקשר עם המשיב בחוזה קבלנות, מכוחו נטל חלק בפרויקט האמור.

3.

לאחר שניתן פסק הבוררות, הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות (ת.א. 326/02) ואילו המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות (ת.א. 296/02). ביום 31.7.02 הורה בית המשפט המחוזי על תיקון פסק הבוררות בחלקו ואישר את פסק הבוררות המתוקן. לפיכך, נקבע כי על המבקשת לשלם למשיב, בין היתר, סך של 704,137.5 ₪ בגין שכר הקונסטרוקטור, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1.1.96 ועד התשלום בפועל. בנוסף, נקבע כי על המבקשת לשלם למשיב את

הוצאות הבוררות, לרבות שכר טרחת עורכי דינו בסך כולל של 300,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 7.5.02. המבקשת שילמה את מלוא הסכום.

4.

לאחר שאושר פסק הבוררות כאמור, הגיש הקונסטרוקטור תביעה כספית כנגד המשיב לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 19464/02, כבוד השופט לבנוני), במסגרתה תבע ממנו שכר טרחה בסך של 1,144,900 ₪ בגין פרויקט הבניה האמור, בהסתמך על הסכם בינו לבין המבקש לפיו הוא זכאי, לטענתו, לשליש משכרו של המשיב (להלן – התביעה הכספית ). במסגרת התביעה האמורה טען הקונסטרוקטור כי המשיב לא יִדע אותו על פסק הבוררות שניתן ועל כך שהמבקשת שילמה למשיב את הסכום שנפסק וממילא לא הועבר אליו החלק המגיע לו, כאשר כל פניותיו למשיב לא נענו.

בכתב ההגנה שהגיש המשיב במסגרת התביעה האמורה הכחיש הוא את קיומו של הסכם בינו לבין הקונסטרוקטור לפיו שכרו של האחרון יעמוד על שליש מהשכר שישולם למשיב. המשיב טען כי התקשרותו עם הקונסטרוקטור נפרדת מהתקשרותו עם המבקשת.

5.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ). במסגרת הבקשה טענה המבקשת כי פסק הבוררות, לפיו היא חויבה לשלם בגין השכר המגיע לקונסטרוקטור את הסכום שצויין לעיל, התבסס על תצהיר עדות ראשית של המשיב מיום 5.6.96 ועל עדותו, כמו גם עדותו של הקונסטרוקטור, במסגרת הליך הבוררות, לפיהן זכאי האחרון לשליש משכרו של המשיב ואולם, במסגרת התביעה הציג המשיב גרסה שונה לחלוטין, לפיה הקונסטרוקטור קיבל את מלוא שכרו וכי מעולם לא הוסכם כי המשיב ישלם לו שליש מהשכר שאותו יקבל מהמבקשת. בנסיבות אלה, טענה המבקשת כי פסק הבוררות הושג בתרמית ויש לבטלו גם לאחר שאושר. המשיב התנגד לבקשה.

6.

ביום 21.9.08 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בחלקה. לאחר שסקר את הגרסה העובדתית שהציג המשיב במסגרת הליך הבוררות לעומת הגרסה שאותה הוא הציג במסגרת התביעה הכספית שהגיש הקונסטרוקטור, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי על פני הדברים מדובר בגרסאות סותרות אשר "אינן יכולות לדור בכפיפה אחת" וכי בנסיבות אלה, יש לבטל את החלק בפסק הבוררות אשר נסמך על בסיס התרמית. בית המשפט הדגיש כי בהתנגשות בין העיקרון של סופיות הדיון לבין העיקרון של שמירה על כללי צדק ויושר, ידו של האחרון

על העליונה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לבטל את פסק הבוררות במלואו והורה כדלקמן;

חלק הפסק הנוגע לתשלום לקונסטרוקטור בסך 704,137 ₪ יבוטל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.96 ועד למועד התשלום בפועל (להלן – סכום ההשבה ), ויחד עימו יופחת סכום שכר טרחת עורכי הדין שנפסק בבוררות בסך 143,000 ₪, בצירוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה מיום 9.8.02 ועד למועד התשלום בפועל (להלן – סכום ההוצאות ). בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב ישיב את סכום ההשבה

יחד עם סכום ההוצאות לידי בא כוח המבקשת וסכומים אלו יופקדו בחשבון נאמנות שיפתח על ידו עד למתן פסק הדין בתביעה הכספית אותה הגיש הקונסטרוקטור נגד המשיב או עד למתן החלטה אחרת שיתן בית משפט השלום בחיפה.

לבסוף, נקבע כי עם מתן פסק הדין בתביעה הכספית המזכה את הקונסטרוקטור בשכר עד לגובה סכום ההשבה, תעביר המבקשת את הסכום לידי הקונסטרוקטור והיתרה, ככל שתיוותר, תושב למבקשת.

מכאן הבקשה שלפניי.

7.

במסגרת בקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי סכום ההשבה יופקד על ידי בא כוחה בחשבון נאמנות וכי היה עליו לפסוק כי סכום ההשבה, כמו גם סכום ההוצאות, יועבר אליה במישרין. בנוסף, טוענת היא כי שגה בית המשפט המחוזי גם בקביעתו לפיה עם מתן פסק דין או החלטה אחרת בתביעה הכספית תעביר היא לקונסטרוקטור את הסכום שיפסק לטובתו (עד לגובה סכום ההשבה). הנימוק היחיד שאותו מעלה המבקשת לתימוכין בטענותיה הוא כי הקונסטרוקטור אינו צד להליכים בינה לבין המשיב, וממילא אינו צד להליך נשוא בקשה זו, ומשכך, לאחר שבוטל חלק מפסק הבוררות, יש להעביר את הסכומים האמורים אליה במישרין.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

9.

ראשית, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או במקרים הדורשים את התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08);

רע"א 5462/08 סופר נ' ש.י.צ.ח. חברה לבניין בע"מ (לא פורסם, 15.9.08) ורע"א 4886/08 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בניין נ' פריטלי בע"מ (לא פורסם, 24.9.08)].

המקרה שלפניי אינו נופל בגדרם של המקרים החריגים האמורים שכן הוא אינו מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לו ואינו מגלה עיוות דין המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הואיל וכך, איני מוצא לנכון להעניק רשות ערעור ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.

10.

למעלה מן הצורך, לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי התוצאה שאליה הוא הגיע היא נכונה ולפיכך יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין.

11.

נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הסך של 704,137.5 ₪ נפסק מפורשות לטובת המשיב בגין שכר הטרחה לו זכאי הקונסטרוקטור עבור שירותיו במסגרת הפרויקט, בהתאם לעדויותיהם של המשיב והקונסטרוקטור במסגרת הליך הבוררות. בנסיבות אלה, נראה כי יש טעם והיגיון בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העובדה שחלק זה של פסק הבוררות בוטל אין משמעה כי המבקשת היא שזכאית לקבלת הכספים האמורים. לפיכך, מקובלת עליי התוצאה לפיה השבת הכספים למבקשת תבוצע (ככל שתבוצע) באופן שזכותו של הקונסטרוקטור, ככל שתוכח במסגרת התביעה הכספית ועד לגובה סכום ההשבה, תוכל להתממש מתוך כספי ההשבה האמורים.

יתר על כן, תוצאה זו מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, שכן אילו הורה בית המשפט המחוזי על השבתו של סכום ההשבה במישרין למבקשת, הרי שבמקרה בו יזכה הקונסטרוקטור בתביעתו כנגד המשיב התוצאה שתיווצר היא שהמשיב יחוייב בתשלום לקונסטרוקטור, מבלי שקיבל תשלום זה מן החברה.

לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בעשותו שימוש בסמכותו הטבועה על מנת ליתן סעד שימנע תוצאות סותרות בשני הליכים שונים [להרחבה על סמכותו הטבועה של בית המשפט ראה: ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(2) 639, 645-646 (1995)].

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.