רע"א 9504/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן ) מיום 7.11.2017 ברע"א 25085-09-17, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת י' הניג ) מיום 20.7.2017 בת"א 40291-05-16.

2.

המבקשת, ילידת שנת 1989, הגישה ביום 19.5.2016 לבית משפט השלום תביעה נגד המשיב ואדם נוסף, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בעקבות תקיפה מינית שביצעו בה בשנת 1998, כשהייתה בת 9. בכתב התביעה נטען כי נגד המשיב, אשר היה בן 14 בעת ביצוע המעשים, הוגש כתב אישום בגין אותה תקיפה, ובגמר הדין שניתן ביום 25.1.2001 הוחלט לא להרשיעו ולהטיל עליו עונש טיפולי.

3.

בכתב הגנתו טען המשיב כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנותה, לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתו, בהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1985 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק ) תקופת ההתיישנות בתביעות של קטינים מתחילה מיום שמלאו לקטין 18 שנה, והיות שמדובר בתביעה שאינה במקרקעין, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, כך שזו הסתיימה כאשר מלאו למבקשת 25 שנים. לטענתו, אמנם סעיף 18א(א) לחוק מאריך את תקופת ההתיישנות במקרה של תביעה של נפגע תקיפה מינית שבוצעה בהיותו קטין, כך שמרוץ ההתיישנות מתחיל רק בהגיע הנפגע לגיל 28, אך סעיף 18א(ג) מחריג מתחולת סעיף 18א מקרים בהם הוגש כתב אישום נגד הפוגע בשל עבירות המנויות בסעיף 18ב לחוק. לפיכך, כך נטען, נוכח כתב האישום שהוגש נגד המשיב והעובדה כי נגזר דינו לפני שנים רבות, אין מקום להאריך בענייננו את תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 18א(א), ותביעת המבקשת, אשר הוגשה בהיותה בת 27, התיישנה.

המבקשת טענה בתגובתה כי הוראת סעיף 18א(ג) לא נועדה לסייג את הארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 18א(א) אלא נועדה דווקא להאריך את תקופת ההתיישנות, אם פקעה, מעבר לתקופה הקבועה בו. לטענתה, יש לקרוא את סעיף 18א(ג) כך שבמקרים בהם הוגש כתב אישום בגין העבירות המנויות בסעיף 18ב וטרם ניתן גזר דין, תקופת ההתיישנות לא תסתיים כאמור בסעיף 18א(א) (לטענת המבקשת - בהגיע הנפגע לגיל 28), אלא תוארך מעבר לכך – שנה לאחר שפסק הדין הפלילי הפך חלוט.

4.

בית משפט השלום דחה את טענות המשיב בהחלטתו מיום 10.7.2017, וקבע כי תביעת המבקשת לא התיישנה. נקבע כי ההסדרים בסעיפים 18א ו-18ב לחוק הם הסדרים משלימים אשר נועדו להאריך את תקופת ההתיישנות בתביעותיהם של קטינים נפגעי עבירות מין, לאור ההכרה בלגיטימיות של הגורמים הפסיכולוגיים המונעים מהם להגיש תביעות במהלך תקופת ההתיישנות הרגילה, וכי תכליתו של סעיף 18ב הינה למנוע מצב בו תתיישן התביעה חרף ההארכה הקבועה בסעיף 18א, קרי בהגיע התובע לגיל 35, עקב ניהול הליך פלילי.

5.

על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר בפסק דינו קיבל את הבקשה ואת ערעורו של המשיב. בית המשפט קבע כי לשונו של סעיף 18א(ג) מפורשת ואינה משתמעת לשני פנים, ולפיה במקרה שהוגש כתב אישום נגד הפוגע בגין מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 18ב, לא תחול הוראת סעיף 18א. עוד נקבע כי פרשנות המבקשת, לפיה סעיף 18ב מאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 18א אינה יכולה לעמוד, שכן סעיף 18א אינו עוסק בהארכה של תקופת ההתיישנות או במועד פקיעתה, אלא רק קובע את המועד בו תתחיל להיספר תקופת ההתיישנות במקרים המנויים בו.

באשר לתכליתו של סעיף 18א(ג), בית המשפט המחוזי עמד על כך שבנוסח הצעת החוק שאושר בקריאה ראשונה, סעיף 18א(ג) לא הופיע, אך זה הוסף בנוסח הצעת החוק שאושר בקריאה שנייה ושלישית. עוד צוין כי בדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט צוין ההסבר להוספת סעיף 18א(ג), וזה הובא כלשונו: "מוצע לקבוע כי במקרה שהוגש כתב אישום לא תחול על אותו מקרה גם תקופת ההתיישנות בסעיף 18א. במקרה שהטריד אותנו בדיון שבו דובר על קטין הוא יכול להגיש את התביעה עד גיל 25". מכאן הסיק בית המשפט כי כוונת המחוקק הייתה שההסדרים בסעיפים 18א ו-18ב לחוק יהיו הסדרים נפרדים, כך שבמקרה שבו הוגש כתב אישום סעיף 18א אינו חל, ובמקומו יבוא סעיף 18ב, אשר עשוי להאריך את תקופת ההתיישנות ה"רגילה" ככל שטרם ניתן פסק דין במסגרתה. לפיכך, משהוגש כתב אישום בענייננו, תביעת המבקשת התיישנה.

6.

על פסק דין זה הגישה המבקשת את הבקשה לרשות ערעור שלפני. לטענתה, סעיף 18א(א) לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה נזיקית על עבירת מין שבוצעה בקטין הינה 10 שנים מהיום בו מלאו לקטין 18 - גיל 28 - ולא 7 שנים כטענת המשיב, וכי ההחרגה שבסעיף 18א(ג) מתייחסת לגיל 28 כנקודת ייחוס. לטענתה סעיף 18ב נועד להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לגיל 28 במקרים שההליך הפלילי טרם הסתיים. עוד נטען, כי הותרת פסק דינו של בית משפט קמא על כנו משמעה כי קטינים יהיו חייבים להגיש תביעה נזיקית בגין תקיפה מינית עד שנה לאחר סיום ההליך הפלילי בעניינו של פוגעם, ובענייננו למעשה תביעת המבקשת התיישנה כאשר הייתה בת 11. בנוסף, נטען כי אין מקום להבחין בין קטין אשר כבש את עדותו ויוכל לתבוע פיצוי על נזקיו עד הגיעו לגיל 35, לבין קטין אשר התלונן מיידית ולא יוכל לתבוע אלא עד שנה מיום סיום ההליך הפלילי, בעודו קטין. עוד טענה המבקשת כי כילדה כלל לא ידעה על האפשרות לנקוט בהליך אזרחי נגד תוקפיה, והייתה שקועה כולה בהתמודדות עם השלכות התקיפה המינית שעברה, הכוללות נזקים נפשיים קשים, וכי רק כעת הצליחה לאזור את הכוחות למצות את הדין עם פוגעיה במסגרת תביעה אזרחית.

7.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

8.

טענותיה של המבקשת מגלות פנים שלא כהלכה בחוק ההתיישנות ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נוכח חשיבות הנושא אעמיד דברים על דיוקם:

9.

ככל שהדברים נוגעים לקטין, ותביעתו אינה נוגעת למקרקעין, תקופת ההתיישנות היא 7 שנים ומתחילה להימנות מהיום בו הגיע הקטין לגיל 18, קרי תביעתו מתיישנת בהגיעו לגיל 25 .

כאשר מדובר בתביעה של קטין נגד פוגע בגין אחד מהמעשים המנויים בסעיף 18א(א), תקופת ההתיישנות – בת 7 שנים – מתחילה להימנות מהיום בו הגיע הקטין לגיל 28 (במקום בגיל 18, במקרה הרגיל), קרי תביעתו מתיישנת בהגיעו לגיל 35 . סעיף 18א(א) אינו מאריך את תקופת ההתיישנות כטענת המבקשת, אלא דוחה את המועד ממנו זו מתחילה להימנות.

ואולם, הוראת סעיף 18א(א) סוייגה בסעיף 18א(ג) ביחס למקרה בו הוגש כתב אישום נגד הפוגע בגין עבירה מהעבירות המנויות בסעיף 18ב. במקרה כזה לא תחול הוראת סעיף 18א – ויש לחזור לנקודת המוצא בה תביעת הקטין מתיישנת בהגיעו לגיל 25 . עם זאת, בהתאם להוראת סעיף 18ב, תקופת ההתיישנות בתביעתו האזרחית של הקטין נגד הפוגע לא תסתיים בכל מקרה לפני שעברה שנה מהיום בו פסק הדין בהליך הפלילי הפך לחלוט. הוראה זו עשויה להאריך את תקופת ההתיישנות ככל שפסק הדין הפלילי הפך חלוט פחות משנה לפני תום תקופת ההתיישנות כאמור. ככל שפסק הדין הפלילי ניתן לאחר הגיע הקטין לגיל 25, תביעתו תתיישן כעבור שנה מהיום בו פסק הדין הפך חלוט.

10.

לאור האמור, משהוגש נגד המשיב כתב אישום ופסק הדין בעניינו הפך חלוט טרם חלוף תקופת ההתיישנות המקורית (בשנת 2001), היה בידי המבקשת להגיש תביעה אזרחית נגדו עד הגיעה לגיל 25. משהגישה את התביעה בהיותה בת 27, אין מנוס מלקבוע כי תביעתה התיישנה. אכן מדובר בתוצאה קשה, שמשמעותה היא כי המבקשת לא תוכל למצות את הדין עם הפוגע במסגרת ההליך האזרחי. ואולם, אף שאינני מטיל ספק בנימוקים שהציגה המבקשת באשר להימנעותה מהגשת תביעתה קודם לכן, הוראות החוק ברורות, ואינן מאפשרות קבלת פרשנותה של המבקשת.

11.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיב, לא אעשה צו להוצאות.