רע"א 9575/06 יגאל גיל,עו"ד(רוה"ח) נ. עוה"ד ד"ר שרה פרזנטי

1.המבקש, עורך-דין במקצועו, הגיש לבית משפט השלום בתל-אביב תביעת לשון הרע נגד המשיבה, שאף עיסוקה בעריכת דין. על-פי הנטען בכתב התביעה פנתה המשיבה לבית המשפט וללשכת עורכי הדין על מנת שינקטו בהליכים להכרזה על המבקש כפסול דין, וזאת בשל העדר כשירות נפשית. המשיבה העלתה בכתב הגנתה, בין היתר, טענה של "אמת דיברתי".

2.בפני בית משפט זה נידונו כבר בעבר החלטת בית משפט השלום בשלוש בקשות שהונחו בפניו על ידי הצדדים: האחת, בקשתו של המבקש למחיקת סעיפים מכתב הגנתה של המשיבה. בקשה זו נדחתה; השניה, בקשתו לפיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת גובה הפיצויים. אף בקשה זו נדחתה; והשלישית, בקשתה של המשיבה להורות למבקש להשיב על שאלון ששוגר לו, על אף האיחור בהגשת הבקשה. בקשה זו התקבלה. המבקש השיג על שלוש החלטות אלו בפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשתו למתן רשות ערעור, והן בפני בית משפט זה. בית משפט זה (כב' השופט ריבלין) החליט ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור בעניין פיצול הדיון. בית המשפט קבע כי פיצול זה מאפשר להימנע בשלב ראשון מהבאת ראיות הנוגעות לאופיו של התובע ואינן קשורות במישרין לשאלת האחריות, וכך למנוע פגיעה שלא לצורך בשמו של התובע והוספת "דיבה על דיבה".

3.בקשה זו עניינה בשתי החלטות נוספות של בית משפט השלום (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) בהליך המתנהל בין הצדדים. ההחלטה הראשונה נוגעת לחיובו של המבקש להוסיף ולהשיב על השאלון שנשלח לו. בית משפט השלום קבע כי פיצול הדיון, כפי שנקבע על ידי בית משפט זה, אינו שולל את האפשרות להביא בשלב הראשון ראיות הנוגעות לאופיו של התובע ככל שהן קשורות במישרין לעניין החבות. בית המשפט בחן את השאלות לגופן וקבע אילו שאלות עומדות במבחן זה, ולפיכך עליהן חייב המבקש להשיב. ההחלטה השניה דחתה את בקשתו של המבקש להתיר לו לתקן את כתב תביעתו. בית המשפט קבע כי עילות חדשות שנולדו לאחר הגשת כתב התביעה אינן מהוות טעם להתרת התיקון המבוקש.

4.המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום לחייבו לענות על השאלון. בבקשה טען כי בקשתו לתיקון כתב התביעה, אם תתקבל, תחל מחדש את ההליכים המקדמיים בתיק, ולפיכך יתייתר הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור. רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ש' ברוך) דחה את הבקשה וקבע כי בינתיים ממילא נדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה. כמו כן ציין כי קיים גם ספק אם קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה היתה מייתרת את הצורך לענות על השאלון.

5.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ש' דותן). בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט ציין כי אין בבקשה לתיקון כתב התביעה כדי להצדיק את הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, שכן גם לו היתה מתקבלת לא היה משפיע התיקון על תוצאות ההחלטה שעניינה הגשת תשובות לשאלון. בית המשפט נימק את החלטתו אף בסיכוייו הנמוכים של ההליך. לטעמו, משנטענה בכתב ההגנה טענה של "אמת דיברתי", השאלות הנוגעות למצב בריאותו של המבקש הינן רלוונטיות לשאלת החבות. יתרה מכך, ציין בית המשפט המחוזי כי למעשה כבר נידון עניין השאלון בפני כב' השופט ריבלין, אשר דחה את ערעורו של המבקש בנקודה זו, וקיבל את הערעור רק לעניין פיצול הדיון. מסיבות אלו נדחתה הבקשה בעניין השאלון. באשר לתיקון כתב התביעה קבע בית המשפט כי מטרתו של המבקש הינה מחיקת סעיפים מסוימים על מנת להגיש תביעה נפרדת בעניין העובדות שעלו בסעיפים אלו. מאחר שבית המשפט סבר כי אין מקום לפיצול הדיון לשתי תביעות, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה.

6.בבקשת רשות ערעור זו מעלה המבקש שתי סוגיות המצדיקות לטעמו מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. באשר לסוגיית השאלון, טוען המבקש כי על בית המשפט לבדוק תחילה האם ישנו עניין ציבורי בפרסום, ורק אם התשובה לכך חיובית, יש לבדוק את אמיתותו של הפרסום. המבקש טוען כי תוצאה אחרת תביא להרתעה מהגשת תביעות בגין לשון הרע ולפגיעה בכבודו ובפרטיותו של התובע. באשר להחלטה לדחות את בקשתו לתיקון כתב התביעה טוען המבקש כי החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות לאור הסכמתה של המשיבה לבקשה, כי ניתנה בחוסר סמכות לאחר שהתנתה את קבלת הבקשה בהתחייבותו של המבקש לא להגיש תביעות נוספות, וכי ההחלטה מתעלמת מהראיות המוצקות שהובאו בפני בית המשפט.

7.דין הבקשה להידחות. באשר לתיקון כתב התביעה, הרי שעניין זה אינו מעורר כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה. מדובר בהחלטה הנוגעת לסדרי הדין, ובכך ממילא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב ומשאירה שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית (ראו רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206 (1990)).

8.באשר לסוגיית השאלון. ראשית יש לציין כי מדובר למעשה בגלגול רביעי של העניין, לאחר שנידונה בפני בית משפט השלום, רשם בית המשפט המחוזי ושופטת בית המשפט המחוזי. שנית, המבקש כלל לא התייחס לכך שבית המשפט המחוזי, הן על-ידי הרשם, והן על-ידי השופטת, דחו את בקשתו להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בעניין זה. המבקש מתעלם מעניין זה ומתייחס לסוגייה לגופה בלבד. טעם זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה. מעבר לכך, על מנת לקבל רשות ערעור, על המבקש לצלוח תחילה את תנאי הארכת המועד. בעניין זה אני סבורה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להיענות לבקשתו של המבקש להארכת מועד. שלישית, סוגיית השאלון לגופה הועלתה כבר בפני בית משפט זה אשר דן בבקשת רשות ערעור אחרת מטעם המבקש. כאמור, קיבל כב' השופט ריבלין את בקשת רשות הערעור, אך לעניין השאלון נדחה ערעורו של המבקש. מטעמים אלו לא מצאתי כי יש ליתן רשות ערעור למבקש.

9.עם זאת, ברצוני להעיר מעבר לדרוש, כי מוצאת אני טעם בטענתו של המבקש לפיה יתכנו מקרים בהם ימצא בית המשפט להידרש לשאלת העניין הציבורי אשר בפרסום נשוא התביעה, למיצער על פניהם של הדברים ובאופן לכאורי, זאת בטרם ידרוש מהתובע פרטים ומסמכים לבקשת הנתבע המעוניין לבסס את הגנת "אמת דיברתי". אסביר במה דברים אמורים.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) קובע את הגנת אמת הפרסום:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

על מנת להוכיח התקיימותה של הגנה זו יש לבסס שני יסודות: הראשון הינו שהדבר שפורסם היה אמת; והשני הינו שבפרסום היה עניין ציבורי. הנטל להוכחת ההגנה הינו על שכמו של הנתבע. על מנת להוכיח את אמיתותו של הפרסום נדרש הנתבע להביא ראיות אשר יתכן ויש בהן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, בפרטיותו ובכבודו כאדם. לצורך הוכחת הגנתו רשאי הנתבע אף לדרוש מהתובע לענות על שאלונים, לגלות מסמכים וכדומה, אשר רלוונטיים להוכחת אמיתות הפרסום, אך מנגד עלולים הם לפגוע כאמור בשמו הטוב ובפרטיותו של התובע. פגיעה זו בתובע, מעבר לקושי הטמון בה כשלעצמה, אף עלולה להרתיע מלהגיש תביעות בגין לשון הרע, מחשש שיצטרך התובע לחשוף עובדות ופרטים אשר אינו מעוניין כי יחשפו. מנגד, עומדת כמובן זכותו של הנתבע להתגונן מפני התביעה.

הצורך לאזן בין שני האינטרסים הללו נידון גם באשר לסוגיית פיצולו של דיון בתביעת לשון הרע לשאלת החבות ולשאלת הפיצויים בהתאם לסעיף 22 לחוק. נקבע כי ההיגיון העומד מאחורי פיצול זה הינו "למנוע פגיעה מיותרת בשמו הטוב של התובע בשלב הדיון הראשון, כשקיימת אפשרות שהנתבע לא יחויב בפיצויו של התובע". לפיכך נקבע כי לבית המשפט מסור שיקול דעת לפצל את המענה הנדרש מהתובע לשאלון שנמסר לו על ידי הנתבע (רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום , פ"ד מח(4) 388 (1994)). אוסיף, כי החשש מפגיעה בשמו הטוב של התובע במהלך ניהול משפטי דיבה הביאו את המחוקק ואת בתי המשפט לנקוט זהירות בהיתר הניתן להבאת ראיות על אופיו הרע של הנפגע, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, ולצמצם היתר זה לראיות הנוגעות במישרין לדיון בנושא לשון הרע שבמחלוקת (ראו סעיף 22 לחוק; ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל , פ"ד לא(2) 281 (1977); אורי שנהר דיני לשון הרע 476-477 (תשנ"ז)). חשש זה מגולם אף בסעיף 21 לחוק המאפשר לאסור או לעכב את פרסום הליכי בית המשפט בתביעות לשון הרע (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ , פ"ד נג(1) 26 (1998)).

10.אני סבורה כי איזון דומה בין אינטרסים קיים גם בסוגיה דנן. נתבע אשר לא עומד בהוכחת היסוד של עניין ציבורי, ממילא לא תעמוד לו הגנת "אמת דיברתי". במצב דברים זה, יתכנו מקרים בהם הפגיעה החמורה בפרטיותו ובשמו הטוב של התובע עשויה להצדיק פיצול הדיון גם בשאלה של התקיימות יסודות ההגנה, או למיצער תחייב הנחה לכאורית של קיומו של עניין ציבורי לצורך חיובו של התובע כבר בשלב מקדמי לחשוף פרטים הפוגעים בפרטיותו ובשמו הטוב בשל האינטרס של הנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום. איני נדרשת להכריע בשאלה אם יעשה פיצול או בדרך בה יעשה פיצול זה, ובמקרים בהם הוא יעשה, שכן לא כל מקרה יצדיק פיצול הדיון. אומר רק כי יש לבחון את האינטרסים העומדים על הפרק- מהות וחומרת הפגיעה הצפויה בשמו הטוב ובפרטיותו של התובע, זכותו של הנתבע להתגונן, יעילות או סרבול הדיון, הרצון להימנע מהרתעת תובעים וכדומה.

אעיר לעניין המקרה העומד בפנינו, כי אני סבורה שמקרה זה ממילא אינו מצדיק את פיצול הדיון כאמור, ואף טעם זה תומך בדחיית הבקשה.

הבקשה נדחית ולפיכך נדחית בקשת המבקש לעיכוב ההליכים בבית משפט השלום. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.