רע"א 9612/16 רע"א 9612/16

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 52985-04-13 (השופט א' דורות ) מיום 8.11.2016, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לאחד את הדיון בת"א 52985-04-13 עם הדיון בת"א 8938-09-14.

2.ביום 29.4.2013 הגישו המבקשים תובענה למתן סעד הצהרתי וצו מניעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 52985-04-13, בבקשה להצהיר כי רבע מהמקרקעין הידועים כחלקה 47 בגוש מספר 30607 בבית חנינא (להלן: המקרקעין ) שייכים להם מכוח הסכם מכר שנערך בשנת 1975 בין אביהם לבין אביהם של המשיבים 5-2 (להלן: משפחת צביח ). מנגד, לטענת משפחת צביח, המקרקעין שייכים להם מכוח ירושה. בהתאם למצוין בבקשה שלפני, הרקע להגשת התובענה הוא כי נודע למבקשים שמשפחת צביח ערכה הסכם חלוקה במקרקעין עם שני קבלני בניה, משיבים 7-6, לפיו יוחד לכל אחד מהצדדים חלק מסוים במקרקעין. משפחת צביח הגישה בקשה להיתרי בניה במקרקעין למשיבות 12-11, חתמה על הסכם קומבינציה עם המשיבים 7-6, ועבודות הבניה במקרקעין החלו. ביום 28.9.2014 הגישו המבקשים כתב תביעה מתוקן, ובהודעה על הגשתו צוין כי "לאחרונה הוגשה תובענה בקשר לזכויות הנתבעים העיקריים בחלקת קרקע שעניינה נדון בתיק זה, דבר שאילץ התובעים להמתין עד לאחר ההגשה" .

3.למעלה משנה לאחר הגשת התובענה בת"א 52985-04-13, ביום 3.9.2014 הגיש מחמוד עודאללה (להלן: התובע בת"א 8938-09-14 ) תובענה למתן סעד הצהרתי וצו מניעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 8938-09-14, בגדרה טען כי המקרקעין שייכים לו, משום שבשנת 1967 מכר אביה של משפחת צביח את המקרקעין לפואד מחמד נמר עודאללה ז"ל, שהוריש את המקרקעין לילדיו, ואלה מכרו אותם לתובע בת"א 8938-09-14. בכתב התביעה נטען כי לתובע נודע על פעולותיה של משפחת צביח בנוגע למקרקעין, כפי שתוארו לעיל. בסעיף הראשון לכתב התביעה ציין התובע כי: "... חשוב להבהיר לבית המשפט הנכבד כי מתנהלת תביעה דומה ובאותן עילות בבית משפט נכבד זה שמספרה ת.א 52985-04-13 והתובע מבקש להצטרף אליה..." . מעיון ב"נט המשפט" עולה, כי הזמן נקף, ההליך המשפטי התקדם, הוגשו תצהירי עדויות ראשיות, ועל פני הדברים נראה לכאורה כי טענה זו לא הושמעה עוד; עד ליום 15.12.2016, שבו הגיש התובע בת"א 8938-09-14 בקשה בהסכמת המבקשים, לעיכוב ההליכים בתובענה בשל ענין תלוי ועומד – היא בקשת רשות הערעור שלפני.

החלטת בית המשפט בת"א 52985-04-13 – נושא בקשת רשות הערעור

4.ביום 20.9.2015 הגישו המבקשים בקשה להורות על איחוד הדיון בשתי התובענות שצוינו לעיל בהסכמת התובע בת"א 8938-09-14 , בהתאם להוראת תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ). זמן רב לאחר מכן ולאחר שהמותב הדן בתיק התחלף, ביום 8.11.2016, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה על סמך שלושה טעמים עיקריים: הראשון , איחוד הדיון יגרום לעיכוב ולסרבול ההליך, מפני שקיים שוני משמעותי בהתקדמות ההליכים המשפטיים בתובענות; השני , העדר זהות בין הצדדים בשתי התובענות; ו השלישי , מחלוקת בין הצדדים אם העובדות הנדרשות להכרעה בתובענות אכן זהות. בית המשפט המחוזי ציין כי הטענות העובדתיות של המבקשים לא נתמכו בתצהיר כנדרש, אלא רק בעמדתו של בא-כוח המבקשים, אשר אינו מייצג את הצדדים בת"א 8938-09-14.

על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני.

5.לשלמות התמונה יצוין, כי המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו מיום 8.8.2016 בת"א 52985-04-13, וביום 4.1.2017 נדחתה בקשתם, מן הטעם שלא יגרם להם נזק בלתי הפיך ככל שההליך המשפטי יתקדם.

6.לטענת המבקשים, ההחלטה בבקשה להורות על איחוד הדיון בתובענות התקבלה זמן רב לאחר הגשת הבקשה, מסיבות הנעוצות בהתנהלות בית המשפט עצמו, ולכן אין לקבל את הנימוק שבנקודת הזמן הנוכחית, איחוד הדיונים יביא לסרבול ההליכים. זאת, משום שהבקשה הוגשה עובר להחלטה בת"א 8938-09-14 להורות על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. עוד טוענים המבקשים, כי בעלי הדין בשתי התובענות זהים מלבד בעל דין אחד, ואין הדבר מונע מבית המשפט להורות על איחוד הדיון בתובענות. בדומה לכך טענו כי אין הכרח שתהא חפיפה עובדתית מלאה בין שתי התובענות, כדי להורות על איחוד הדיון בתיקים.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשה ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובת המשיבים. בהתאם להוראת תקנה 520 לתקנות סדר הדין, מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב בהחלטה בסוגיית איחוד הדיון בעניינים תלויים ועומדים, וכלל נקוט בידנו, כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בנקל בהחלטות אלה, למעט במקרים חריגים (רע"א 2292/11 זקס נ' בנק מזרחי טפחות

(25.7.2011)). המקרה שלפני אינו נמנה על אותם המקרים, ואינו מצדיק מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה הקבועות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לא שוכנעתי כי יגרם למבקשים נזק בלתי הפיך אם התובענות ידונו בנפרד. באשר לחשש שהועלה בבקשה מפני מצב שבו תינתנה הכרעות סותרות בשתי התובענות, הרי שהדין נותן לכך פתרונים. לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית, שלה יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור בסוגי החלטות דיוניות שכאלה. בית המשפט המחוזי נדרש אל שלבי הדיון והמועדים בשתי התובענות ומסקנתו על חשש מבוסס כי איחוד הדיון יגרום לעיכוב ולסירבול הדיון – משכנעת, כך גם לגבי היקף המחלוקת העובדתית, ובעלי הדין השונים בשתי התובענות.

8.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא הוגשה תשובה, אין צו להוצאות.