רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ. אריה מיכלסון חברה ליזמו

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגנית הנשיא ב' גילאור) מיום 20.9.04, שבה נדחתה בקשת המבקשים למחוק על הסף את העתירה למתן סעד של הסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות), שהוגשה נגדם על ידי המשיבים.

2.המבקשת 1 והמשיבה 1 מחזיקות כל אחת ב-50% ממניותיה של חברת ח.מ. גבהים מילניום חברה לבנין בע"מ (להלן - החברה), שנוסדה על מנת לעסוק בייזום בנייה. המשיב 2 (להלן - מיכלסון) הוא בעל המניות והמנהל של המשיבה 1. המבקש 2 (להלן - חסקי) הוא מנהלה של המבקשת 1, ואילו המבקשים 3 ו-4 הם בעלי המניות שלה. יצוין עוד, כי המבקשים 4 ו-5 הם ילדיהם של המבקשים 2 ו-3 וכי המבקשת 3 הינה בת דודתו של מיכלסון. המשיבים הגישו, כאמור, נגד המבקשים תובענה ובה עתרו לסעדים לשם הסרת קיפוח, לפי סעיף 191 לחוק החברות. לטענת המשיבים, חלוקת העבודה בחברה הייתה כזו שחסקי שימש כאחראי על הניהול הכספי והמשרדי ומיכלסון היה אחראי על הביצוע "בשטח". מיכלסון טוען, כי נעשו בחברה, על ידי המבקשים, מעשי מירמה ללא ידיעתו וכי המבקשים גזלו כספים ורכוש מהחברה וניהלו אותה באופן שמקפח את זכויותיה של המשיבה 1, שהיא, כאמור, בעלת 50% ממניות החברה. מיכלסון טוען עוד, כי אומנם הייתה לו זכות חתימה בחברה, אך בפועל הוא נתן אמון מלא בחסקי, שניהל את ענייני החברה, ואילו הוא, מיכלסון, שימש מעין "חותמת גומי" להחלטותיו של חסקי. אמונו המלא של מיכלסון בחסקי נבע לטענתו מהקרבה המשפחתית ביניהם ומיחסי ידידות הדוקים ורבי שנים. טענותיהם של המשיבים לקיפוח מבוססות על כך שהוצאותיהם לטובת החברה היו רבות יותר מהוצאותיהם של המבקשים. כך לדוגמה, טוענים המשיבים כי חשבונה של החברה בבנק נמצא ביתרת חוב של כ-700,000 ש"ח, כאשר בניגוד למוסכם רק הם העמידו ערבויות להבטחת חובה של החברה, ואילו המבקשים לא עשו כן. כן נטען על ידי המשיבים, כי הם הזרימו לחברה הלוואת בעלים של 50,000 ש"ח וכך היו אמורים לעשות גם המבקשים, אולם אלה עשו זאת רק ביחס לסכום של 23,000 ש"ח. הסעדים המבוקשים על ידי המשיבים בהליך המתנהל בבית משפט קמא הינם בין היתר, השבה של כספים לחברה על ידי המבקשים בסכום של כ-989,400 ש"ח, מינוי רואה חשבון על ידי בית המשפט לבירור חשדות לאי סדרים נוספים בניהול כספי החברה והוראה למבקשים (המשיבים בבית משפט קמא) להימנע מכל פעילות שפוגעת בחברה או במשיבים.

3.טענת המבקשים, הן בבית המשפט המחוזי והן בהליך דנא, הינה כי יש למחוק את עתירתם של המשיבים על הסף. לטענתם, הסעד העיקרי בו מעוניינים המשיבים הוא השבת הכספים לחברה וטענותיהם של המשיבים נוגעות, למעשה, לזכויותיה של החברה. על כן, טענותיהם של המשיבים צריכות, לטענת המבקשים, להתברר כתביעה נגזרת לפי סעיפים 206-194 לחוק החברות. עוד טוענים המבקשים כי עתירתם של המשיבים כלל אינה מגלה עילה של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, שכן כל ההחלטות שנגדן טוענים המשיבים התקבלו בהסכמתו של מיכלסון, שהיה מנהל שווה זכויות בחברה. בית המשפט המחוזי החליט, כאמור, לדחות את בקשת המבקשים למחוק את התביעה על הסף ולמנות רואה חשבון לבירור החשדות ואי הסדרים שפורטו בתובענה. על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור המונחת עתה בפניי.

4.מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנא עשויות טענותיהם של המשיבים, אם יוכחו, לבסס עילה של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות. עסקינן בחברה פרטית, שבה יש שני בעלי מניות עיקריים ושהתנהלה על בסיס יחסי אמון וידידות בין מנהליה, שגם החזיקו בעקיפין במניותיה. בית משפט קמא צדק כאשר אפיין את החברה כ"מעין שותפות". בחברה כזו קיימת "ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה" (צ' כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות

(התשנ"א-1990, להלן - כהן ) 303). על כן, נקבע כי "התנהגות הפוגעת בציפייה זו עשויה לשמש בסיס לתביעה בגין קיפוח" (ראו, כהן , שם ; ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין , פ"ד מו(1) 125, 131). במקרה דנא נפגעה, לפי הנטען, ציפייתם של המשיבים לגבי אופן ניהול החברה, שכן החברה נוהלה, לטענתם, על ידי חסקי תוך ניצול לרעה של יחסי האמון בין הצדדים ושל מעמדו כמי שמנהל בפועל את ענייניה העסקיים של החברה. יסוד נוסף לעילת הקיפוח עשוי להימצא בטענות שפורטו לעיל, בדבר העדר השוויון בין הצדדים בהעמדת כספים לרשות החברה.

5.טענת המבקשים, לפיה המסלול המתאים היחיד לבירור טענותיהם של המבקשים הינו מסלול "התביעה הנגזרת" איננה מקובלת עליי. המשיבים עתרו למספר סעדים, ביניהם סעד כספי עבור החברה. אפילו סעד זה היה הסעד היחיד שהיה מבוקש על ידי המשיבים, ייתכן שלא הייתה מניעה בנסיבות המקרה דנא לנקוט בהליך לפי סעיף 191 לחוק החברות. אכן, ככלל כאשר הנזק הנטען הוא נזק שנגרם לחברה והסעד המבוקש הוא סעד עבור החברה, המסלול שבו יש לברר את הסוגיה הוא מסלול התביעה הנגזרת ולא תביעה אישית של מי מבעלי המניות בחברה (השוו, ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (טרם פורסם), פסקאות 22-19). עם זאת, בית משפט זה כבר קבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה (ראו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 327; אירית חביב-סגל דיני חברות (כרך א', התשנ"ט-1999) 481). בהקשר זה יש לציין כי תביעה לפי סעיף 191 לחוק החברות אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה. כידוע, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בקביעת הסעדים ההולמים במקרה של קיפוח בעלי מניות (ראו, ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים בע"מ , פ"ד נ(1) 238, 246) . על כן, אינני רואה מניעה להעניק, במקרים המתאימים, במסגרת שיקול דעת רחב זה, סעדים לחברה עצמה, גם כאשר עילת התביעה היא עילה של קיפוח בעלי מניות. מעניין לציין, שגם באנגליה ובסקוטלנד הוכרה האפשרות לתבוע סעדים עבור החברה במסגרת העילה של קיפוח בעלי המניות לפי סעיף 459 ל- 1985 Companies Act

ללא צורך בשימוש דווקא בהליך של תביעה נגזרת (ראו, Gower and Davies’ Principles of Modern Company Law (2003, 7 th ed.) 513-516 ; In Re A Company (No. 5287 of 1985) [1986] 1. W.L.R. 281 ; Lowe v. Fahey [1996] 1 BCLC 262 ; Anderson v. Hogg 2002 SC 190 ). מכל מקום, הסעדים המבוקשים על ידי המשיבים, אינם אך ורק סעדים עבור החברה וגם מטעם זה נראה כי אין לדרוש במקרה דנא את הגשת התביעה כתביעה נגזרת.

6.יצוין עוד, כי לא מצאתי כל הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין מינוי רואה החשבון לשם בירור החשדות בדבר אי סדרים בפעילות החברה.

7.אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.