רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ. מדינת ישראל-משרד הבריאות

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.12.2005 (הנשיא מ' בן דוד, השופט א' אברהם, השופטת ג' (דה- ליאו) לוי) בע"א 1108/05, בגדרה נדחה ערעור המבקש על פסק דין של סילוק יד, שניתן כנגד המבקש בבית משפט השלום בטבריה ביום 22.3.2005 (סגן הנשיא א' שאהר) במסגרת ת.א. 2410/98.

ב.(1) המבקש מחזיק במזנון, המצוי בתוככי בית החולים הממשלתי 'פוריה'. המשיבה, שבית החולים מצוי בבעלותה, היא גם בעליו של המזנון.

(2) ביום 28.1.1963 נחתם בין המבקש והמשיבה הסכם הרשאה לניהול המזנון. סעיף 12 להסכם קובע, כי "ההרשאה לפי הסכם זה הינה לתקופה של שנה אחת מיום חתימתה ותתחדש מזמן לזמן לשנה נוספת אלא אם צד אחד יודיע למשנהו בכתב חודש לפני תום התקופה על רצונו לא לחדשה".

(3) במהלך שנת 1980 נדרש המבקש לחתום על הסכם הרשאה חדש, אך הוא סרב. משהתמיד המבקש בסירובו לאורך שנים, הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש (ת.א. 2410/98).

(4) ביום 22.3.2005 ניתן פסק דין מפורט בבית משפט השלום בטבריה, ובו נקבע, כי הרשות שניתנה למבקש לנהל את המזנון, ניתנה לו לצורך שיקומו כנכה צה"ל, וכי רשות זו היא רשות חינם. כן נקבע, כי רשות זו היא בת ביטול. עוד נקבע, כי בר רשות מעין זה צפוי בכל רגע לדרישה של סילוק יד מצד בעל הקרקע, אפילו נמשכת פעולתו בנכס במשך תקופה ארוכה, כמו המבקש במקרה דנן. כן נדחתה טענת המבקש, לפיה הוא בחזקת דייר מוגן במזנון. נוכח האמור הורה בית המשפט על סילוק ידו של המבקש. עם זאת קבע בית המשפט, כי המבקש זכאי לפיצוי בגין השקעותיו במזנון, ופסק לו פיצוי בשיעור 92,762 ₪.

(5) הן המערער והן המשיבה הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1108/05, 1129/05). בפסק דין מיום 27.12.2005 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש בקבעו, כי סעיף 12 להסכם ההרשאה מעניק למשיבה זכות לסיים את הרשות שניתנה למבקש. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט, כי מקובלת עליו קביעת בית משפט השלום, לפיה הרשות שהוענקה למבקש- רשות חינם היא. כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש בדבר היותו דייר מוגן בנכס. לבסוף קבע בית המשפט, כי על המבקש לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בנכס. בית המשפט גם ראה לקבל את ערעור המשיבה, וביטל את החלטת בית משפט השלום בדבר תשלום הפיצויים למבקש.

(6) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.(1) בבקשה נטען, כי עסקינן במקרה עקרוני, הנוגע לציבור שלם של נכי צה"ל, שקיבלו לפני שנים רבות זכויות לניהול עסקים שונים על דרך של הסכם הרשאה במסגרת זכותם לשיקום מאת המדינה, ולפיכך הבקשה עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה לצורך מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

כן נטען, כי בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום נפלו חילוקי דעות בשאלה האם הרשות שניתנה למבקש ניתנה לו במסגרת שיקומו כנכה צה"ל. לדברי המבקש, חילוקי הדעות האמורים מצדיקים את בחינתו של המקרה דנא בגלגול נוסף.

(2) לעיצומם של דברים נטען, כי הרשות שניתנה למבקש אינה רשות חינם. לשיטתו טעה בית המשפט המחוזי שעה שחייב את המבקש בתשלום דמי שימוש ראויים, שכן כל זמן שהחזיק במזנון היה בחזקת בר רשות בתמורה, אשר אינה ניתנת לביטול אלא בכפוף לתשלום פיצויים.

לטענת המבקש, גם אם הרשות שניתנה לו רשות חינם היא, הרי שישנם מקרים, שבהם תיהפך רשות לבלתי הדירה גם אם ניתנה ללא תמורה. לדבריו, נוכח זמן השימוש של המבקש בנכס, נוכח גודל ההשקעות אותן השקיע במזנון ונוכח הסתמכותו על היות הרישיון בלתי הדיר, מקרה זה בא בקהלם של אלה.

כן נטען, כי כוונת הצדדים להסכם ההרשאה הייתה שהמזנון יימסר למבקש לתקופה בלתי מוגבלת; בהקשר זה נטען, כי המבקש לא הפר כל התחייבות בה התחייב בהסכם ההרשאה, ועל כן לא קמה למשיבה הזכות לפנותו.

לחלופין טוען המבקש, כי הוא דייר מוגן במזנון, ועל כן אין המשיבה רשאית לפנותו.

לבסוף טוען המבקש, כי אם תידחה בקשתו לעניין הפינוי, יש להתנות את פינויו בתשלום פיצויים בגין השקעותיו במזנון.

ד.(1) בקריאה ראשונה סברתי כי יש מקום לקבל תשובה, שכן המבקש הצביע על סתירה לכאורה בין פסק דינו של בית משפט השלום, שקבע כי הרשות שניתנה למבקש לניהול המזנון ניתנה לצורך שיקומו כנכה צה"ל, בעוד בית המשפט המחוזי ציין כי בית משפט השלום קבע שהרשות לא ניתנה במסגרת שיקומו של המערער כנכה צה"ל. ואולם, משעיינתי שוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נתתי דעתי לכך שבדיון בטענות ציין בית המשפט כי "בין אם ניתנה הרשות כדי לשקמו ובין אם לאו, היא ניתנה לפי התנאים שנקבעו בחוזה, ובתוכם סעיף 12 שבו, הנותנת (כך במקור – א"ר) בידי המשיבה כוח לבטל את הרשות". גם אם נפלה איפוא שגגה ברישת הדברים, היא תוקנה, ויתר על כן, כלל הנסיבות – כפי שייאמר להלן – אינו מצדיק התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי.

(2) ראשית, המדובר במחלוקת בין הצדדים שנדונה כדבעי ובפירוט בשתי ערכאות, ואינה מעוררת לאמיתה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מתחומם של הצדדים. ועוד, את הטענה המהותית העיקרית, כי המדובר בסוגיה עקרונית הנוגעת לציבור של נכי צה"ל, אין בידי להלום. אני נכון לצאת מן ההנחה, המסתייעת גם במכתב אגף השיקום, כי מלכתחילה ניתן למבקש לפעול בבית החולים נוכח היותו נכה צה"ל. ואולם מסע אף אם החל בכך אינו מסתיים בכך; כפי שציין אל נכון בית המשפט המחוזי, ההתקשרות מצאה ביטויה ב"הסכם ההרשאה" מ-1963, והסכם זה קבע מפורשות את תוקפו, קרי, לשנה מתחדשת "אלא אם צד אחד יודיע למשנהו בכתב חודש לפני תום התקופה על רצונו לא לחדשה". הרשות, שהיתה רשות חינם, היתה בת ביטול, ואין צורך להכביר מלים על כך. לפיכך המחלוקת שלפנינו אינה במישור העקרוני של זכויותיהם של נכי צה"ל, אלא גם בהנחה שהדלת נפתחה בפני המבקש בשל היותו נכה צה"ל, הישארותו במקום לא היתה ללא קץ מעתה ועד עולם, אלא כפופה לתנאי ההסכם. אכן, ניתן להניח כי הכוונה היתה להתקשרות מתחדשת ממושכת, בכפוף לתניות ההסכם, אולם אין להלום כל עיקר שמיום שדרכה כף רגלו של המבקש במקום, והגם שהוא מצוי שם בחינם, קנה לו זכויות מעתה ועד עולם. השקעות שהשקיע המבקש היו לצורך עסקו, אך הוא סירב לחתום על חוזה לאורך כחצי יובל שנים. איני יודע עד כמה נמרצת היתה המשיבה בטיפולה בכך, אך בוודאי לא שקטה על השמרים למצער מאז 1980. רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה; ראו רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם. והרי הוצע למבקש, מאז 1980, לחתום על חוזה חדש שאם לא כן עמד בפני סכנת פינוי, וסוף דבר שסכנה זו מתממשת. רשות חינם אינה בלתי הדירה, ומכל שכן שאינה יוצרת זכות לדיירות מוגנת, והמגמה, כפי שנתבטאה גם בחקיקה, צריכה לדידי להיות צמצום מופעיה של האחרונה ולא הרחבתם (ראו רע"א 5727/01 בן עמי נ' ברסלב (לא פורסם); רע"א 10343/05 עמידר נ' נגה משה (טרם פורסם)).

(3) ועוד, התביעה בבית משפט השלום הוגשה ב-1998. חלפו מאז שמונה שנים, שבהם הוסיף המבקש לפעול בנכס. צר שלא קיבל את הצעת המשיבה לחתום על הסכם, אך מכל מקום משהוסיף ליהנות מן הנכס בלא תשלום, יש מקום לדמי השימוש שייקבעו בבית משפט השלום. ובאשר לפיצויים, אל נכון הפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 5 להסכם מ-1963, והוא ברור כבדולח ומדבר בעדו – הקובע כי "כל התוספות, שינויים, שיפוצים ושכלולים למקום או לציוד שיתקין מנהל המזנון על חשבונו ישארו עם תום תקופת ההרשאה על פי הסכם זה בבעלות הממשלה, והיא לא תהא חייבת בתשלום כל פיצוי בקשר לכך". אילו היתה השקעה גדולה לזמן קצר ופינוי מייד אחריה, אולי היה מקום מן הצדק לפיצוי. אך כשעסקינן ב-43 שנים, ושמתוכן לאורך 26 שנים מסרב המבקש לחתום חוזה – אין הכף נוטה לכיוונו (ראו גם רע"א 1156/02 הנזכר).

(4) כללם של דברים, איני רואה מקום להתערבותו של בית משפט זה. לא אוכל להיעתר לבקשה.