רע"א 9788/05 וליד ח'ליף נ. סוהיל שלופה

1.הסכסוך בעניין דנן נסוב סביב חלקת מקרקעין אשר המבקש רשום כבעלים של 127/4508 חלקים ממנה, והמשיב הינו בעל הזכות להירשם כבעלים של 1/4 מהמקרקעין. המשיב הגיש לבית משפט השלום בנצרת תביעה כנגד המבקש, בה ביקש להורות על סילוק ידו של המבקש מן המקרקעין, ליתן צו מניעה שיאסור עליו מלהפריע למשיב להיכנס למקרקעין ולעשות בהם שימוש כמנהג בעלים, ולחייב את המבקש בתשלום דמי שימוש ראויים.

2.בית המשפט דחה את הבקשה לסילוק ידו של המבקש אך פסק חיוב עבור דמי שימוש ראויים בסך של 237 דולר ארה"ב החל מיום 31.8.92. בית המשפט קבע כי המבקש סירב לכל דרישה מצד המשיב לאפשר לו לעשות שימוש במקרקעין וגם סירב לחלק את השימוש באופן מוסכם, ולפיכך מגיעים לו דמי שימוש ראויים. המשיב הגיש מטעמו חוות דעת שמאית שהעריכה את שווי דמי השכירות של הנכס ב-1,150 דולר לחודש, דהיינו חלקו של המשיב הוערך ב-517 דולר לחודש. חוות הדעת הסתמכה על דמי השכירות שהיו מתקבלים עבור שני המבנים שעל הקרקע אילו הושכרו לצרכי מסחר. בית המשפט אימץ את חוות הדעת, אך הסתייג מהערכתו של השמאי לפיה ניתן להפיק רווח מהשטח הפנוי על ידי הפיכתו לחניון בתשלום. לפיכך הפחית בית המשפט 280 דולר מהסכום המוערך.

3.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט קבע כי המבקש אכן מנע מהמשיב לעשות שימוש בחלקה. עם זאת, קבע בית המשפט כי על השמאי היה לבחון את ההנאה שהפיק המבקש מהמקרקעין בפועל, ולא את דמי השכירות הפוטנציאלים עבור המקרקעין. לפיכך החליט בית המשפט להעריך על דרך האומדנא את הגבול התחתון של דמי השכירות הראויים באמצעות נתונים שעלו מחוות דעתו של השמאי ומחקירתו הנגדית. על פי חישוב מינימליסטי הגיע בית המשפט למסקנה כי דמי השימוש הראויים עומדים על 291 דולר לחודש, אך מאחר והמשיב לא הגיש ערעור, הותיר בית המשפט את הסכום שנקבע על ידי בית משפט השלום על כנו ודחה את הערעור.

4.המבקש טוען כי הבקשה מעוררת מספר סוגיות בעלות חשיבות משפטית: האם מוסמכת ערכאת הערעור לחייב נתבע בתשלום שכר ראוי על אף דחייתה את חוות דעת השמאי שהוגשה מטעם התובע; האם מוסמכת ערכאת הערעור לשום את השכר הראוי על דרך האומדנא לאחר שהתובע לא נשא בנטל הוכחת תביעתו, רק מהנימוק שלא יגרם עוול לתובע; האם מוסמכת ערכאת הערעור לבסס את פסק דינה על השערות וספקולציות; האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא התבקש בכתב התביעה, דהיינו לחייב את המבקש בדמי שימוש ראויים עד למתן פסק הדין, בעוד שהסעד שנתבקש הוא עד לפינויו של המבקש מהמקרקעין; האם לצורך הוכחת היסוד של מניעת שימוש משותף די בכך שהמבקש פתח בהליכים משפטיים כנגד המשיב בהם התכחש לזכויותיו במקרקעין.

5.דין הבקשה להידחות. על אף הניסיון להציג עניין זה כמעורר סוגיות משפטיות עקרוניות, הרי שקביעת דמי השימוש על דרך האומדנא, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, אינה מעלה שאלה החורגת מהסכסוך שבין הצדדים ואינה מעוררת כל סוגיה משפטית בעלת השלכות כלליות וציבוריות (ראו רע"א 9977/04 בישוף ריאח אבו אלעסל נ' רפאלי , תק-על 2005(2), 3082 (2005)). באשר להוכחת מניעת השיתוף על ידי המבקש, הרי ששתי הערכאות דלמטה קבעו ממצאים עובדתיים בעניין, וודאי שאין מקום להתערב בכך. באשר לקביעת גובה דמי השימוש הראויים, הרי שבית המשפט המחוזי התבסס על נתונים שעלו מתוך חוות דעת השמאי ומתוך חקירתו הנגדית, ועשה הערכות נמוכות ביותר לטובת המבקש. במצב דברים זה איני רואה כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לפסיקת דמי השימוש עד למתן פסק הדין בניגוד לסעד אותו ביקש המשיב, הרי שמאחר ולבסוף לא ניתן למשיב סעד פינויו של המבקש, הרי שלא ניתן היה לקבוע את דמי השימוש עד לפינויו של המבקש. משכך ודאי מוסמך היה בית המשפט לפסוק את דמי השימוש עד ליום מתן פסק הדין.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.