רע"ב 1000/16 חלאד מנצור נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (הנשיא י' אלרון, השופט י' ליפשיץ והשופטת א' וינשטיין ) מיום 24.1.2016 בה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטה של וועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה וה חוק או חוק שחרור על תנאי בהתאמה), שלא לשחררו על תנאי ממאסר.

1.המבקש, תושב אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור ), החל לרצות ביום 2.2.2015 עונש של 20 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו בשלושה הליכים שונים (ת"פ 43511-06-13; ת"פ 22228-02-15; ת"פ 59664-02-15) בגין הרשעתו על פי הודאתו בעבירות של ניסיון התפרצות למקום מגורים, היזק לרכוש במזיד, כניסה לישראל שלא כחוק, שהיה בלתי חוקית, ניסיון פריצה לרכב, חבלה במזיד, תקיפה וגניבה. בתמצית יצוין כי המבקש נכנס ושהה בישראל שלא כדין וביצע בה עבירות רכוש שונות, והמשיך ועשה כן אף לאחר שנפתח נגדו הליך פלילי.

2.בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו פנה המשיב לוועדת השחרורים ועתר לשחרור על תנאי. בפני הוועדה הונחה חוות דעתה של משטרת ישראל, אשר התנגדה לשחרורו של המבקש בשל הקושי לפקח אחר אסירים תושבי האזור ובשים לב למציאות הביטחונית בימים אלו .

בהחלטתה מיום 15.12.2015 דחתה הוועדה את בקשת המבקש בקובעה, בין היתר, כי הסיכון שהמבקש יחזור לסורו וישוב לבצע את העבירות החמורות בהן הורשע הינו גבוה ביותר. בנוסף, התייחסה הוועדה לכך שהמבקש לא קיבל טיפול בכלא ולא הוצגה תוכנית שיקומית בעניינו מטעם הרשות לשיקום האסיר, אלא רק תוכנית של עמותה פרטית לגביה נקבע כי נוכח היותה צופה פני עתיד, אין בה כדי להעיד על מסוכנותו של המבקש לעת הזו. לבסוף, הזכירה הוועדה את המצב הביטחוני המחייב אף הוא מניעת כניסתם של שוהים בלתי חוקיים לתחומי המדינה. בנסיבות אלו, מצאה הוועדה כי באיזון הראוי בין נסיבותיו האישיות של המבקש ובין השמירה על בטחון ושלום הציבור, יש להותיר את המבקש במאסר.

3.על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, בה טען כי החלטת הוועדה לוקה בחוסר סבירות קיצוני שכן היא מבוססת על שיקולים זרים. בהחלטתו מיום 24.1.2016 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה בקבעו כי ועדת השחרורים שקלה כדבעי את השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי, וכי מסקנתה מקובלת עליו. בית המשפט הדגיש כי המבקש הורשע במסגרת שלושה הליכים שונים בביצוע עבירות רבות ומגוונות במועדים שונים והדבר מעיד על כך שהמבקש אינו מפנים את החומרה שבמעשיו ועל הרצידיביזם שבביצוען. עוד קבע בית המשפט כי עבירות השהייה הבלתי חוקית בהן הורשע המבקש לוו בעבירות נוספות והדבר מעיד על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו לשלום הציבור אם ישוחרר על תנאי ממאסרו. אשר על כן, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי החלטת הוועדה הינה סבירה ונכונה ואין מקום להתערב בה.

4.מכאן הבקשה דנן בה טוען המבקש כי ועדת השחרורים לא שקלה את מכלול השיקולים בעניינו ונתנה משקל משמעותי לשיקולים זרים המתאימים לשלב גזירת הדין ולא לשלב בו יש לבחון שחרור ממאסר. עוד טוען המבקש כי אין לחובתו הרשעות קודמות למעט אלו שבגינן הוא מרצה את מאסרו, כי לא שולב בהליך טיפולי בשל היותו שוהה בלתי חוקי וכי לא ניתן משקל מספיק לתוכנית הטיפולית שהציג לוועדה. המבקש מוסיף וטוען כי הוא עומד בתנאי סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ומשכך המסקנה המתבקשת לדעתו היא כי יש לשחררו.

5.המשיבה מצידה טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף משום שאינה מעוררת שאלה משפטית חשובה או כל סוגיה אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים. לגופו של עניין, המשיבה סומכת ידיה על החלטת הוועדה ועל פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ומציינת כי נוכח המצב הבטחוני השורר בעת הזו, העבירות אותן ביצע המבקש הן בעלות חומרה יתירה וקיים חשש אמיתי כי ישוב לסורו עם שחרורו. בהקשר זה שבה המשיבה ומפנה לעמדת משטרת ישראל לפיה קיים קושי לפקח על אסירים תושבי האזור, עמם נמנה המבקש כאמור.

6.דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 5049/13 עודה נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 5 (15.8.2013)). עיון בבקשה דנן מעלה כי היא תחומה כל כולה בדלת אמותיו של המקרה הקונקרטי והמבקש אף לא טען כי היא מעלה שאלה עקרונית המצדיקה ליתן רשות ערעור. די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. נקודת המוצא הינה, כי שיקול-הדעת המסור לוועדת השחרורים הוא רחב ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים המצויים בגדר סמכותה על-פי חוק. לפיכך, בית המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי (ראו, למשל, רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר

(24.6.2008)). לפי סעיף 9 לחוק בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, על הועדה לשקול, בין היתר, את הסיכון הצפוי משחרורו לשלום הציבור ולביטחון המדינה. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בהקשר זה כי הרשעתו של המבקש בביצוע מספר עבירות של שהייה בלתי חוקית בשילוב עם עבירות רכוש ואלימות, שחלקן אף בוצעו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט השלום בירושלים, מלמדת על סיכון רב הצפוי משחרורו לשלום הציבור וכי משום כך לא נפל פגם בהחלטתה של הוועדה בעניינו. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר שהוצג בעניינו של המבקש ואין מקום להתערב בה. לכך יש להוסיף את הקושי עליו הצביעה המשיבה בפיקוח על המבקש ככל שישוחרר, שאף שאינו שיקול בלעדי, נושא משקל בכל הנוגע להחלטה בעניין שחרורו של המבקש (רע"ב 7774/13 דקמאק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 17 לפסק דינה של המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (3.4.2014)).

מטעמים אלו כולם, הבקשה נדחית.