רע"ב 1049/15ניסים ניזרי נ. שירות בתי הסוהר

בדבר

שחרור

מינהלי לא

נבחנים

נתוניו

האישיים

הספציפיים

של

האסיר המשוחרר, יכול

שישוחרר

בשחרור

מינהלי

אסיר

אשר נמצא

כי

אינו

ראוי

לשחרור

מוקדם... (למשל בשל כך שהוא מסכן את שלום הציבור). מצב

זה

טעון

תיקון

באשר הוא

פוגע

בתכליות

הענישה, ובעקרונות

המנחים

בשחרור על-תנאי

ממאסר " ( הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב-2011, ה"ח הממשלה 142 ).

באיזון שנקבע במסגרת תיקון 41 לפקודה נלקחות בחשבון, בין היתר, חומרת מעשיו של האסיר ומסוכנותו. אלה "נמדדות" גם באמצעות אורך תקופת המאסר שהושתה עליו בגזר הדין. מכאן הקו המפריד בין מאסר לתקופה העולה על ארבע שנים למאסר לתקופה קצרה יותר. אף הייתי מוסיף את השיקול של עקרון ההלימה בענישה (לפי תיקון 113 לחוק העונשין). לאמור, ככל שהעבירה חמורה יותר, כך חלשה יותר ההצדקה להתערבות ולהקלה בעונש בצורת שחרור מינהלי. תקופת מאסר שאיננה ארוכה – ארבע שנות מאסר ופחות מכך, מאפשרת התחשבות מסוימת בשיקולים מינהליים. המחוקק קבע אפוא סטנדרט של ארבע שנים כרף המפריד בין מי שראוי לשחרור המינהלי ומי שאינו ראוי לו. ניתן להתייחס לרף זה בשני אופנים – כחזקה חלוטה בדבר העדר מסוכנות או כמדד לחומרת מעשי האסיר. להשלמת התמונה יוער כי ישנו מסלול נוסף של שחרור מינהלי – מי שנדון לתקופה ארוכה מארבע שנים, אך ועדת שחרורים שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור ואינו מסכן את הציבור (סעיף 68א(2) לפקודה). חלופה זו אינה רלבנטית לענייננו, אולם גם ממנה ניתן ללמוד על תכליתו של ההסדר – התחשבות במסוכנות האסיר או חומרת מעשיו.

6.

מצוידים בכלים פרשניים אלה, ניגש לשאלה – הזכאי המבקש לשחרור מינהלי? הייתי משיב לכך בחיוב. השווה, לדוגמא, בין ראובן, שנדון לשלוש שנות מאסר ועשרה חודשים, לבין שמעון, שנדון למאסר לתקופה זהה. מבחן התקופה שאינה עולה על ארבע שנים אינו מבחין ביניהם. נניח כי ראובן לא שילם קנס ועקב כך נדון לשלושה חודשי מאסר נוספים. האם אי-תשלום הקנס הפך אותו למסוכן יותר או את מעשיו לחמורים יותר ממעשיו של שמעון? נראה שההשוואה אמורה להיות בין תקופות המאסר שנגזרו מלכתחילה (ראו והשוו ל עניין

ג'עפרי , עמודים 427-426 ) . שחרור אסירים שלא שילמו קנס עולה אם כן בקנה אחד עם תכלית הסדר השחרור המינהלי, המאזן בין תפוסת האסירים בבתי הסוהר והאינטרס הציבורי בשחרור מי שחומרת מעשיו אינה מונעת את שחרורו המינהלי. בחינה תכליתית זו תואמת את עמדת הסנגוריה. אף לא הוצגה כל תכלית אחרת, התואמת את עמדתו של המשיב (ראו גם הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 13) (שחרור מינהלי) , ה"ח הממשלה התשנ"ג 86 ). מנקודת המבט של מסוכנות וחומרה, ריצוי תקופת מאסר נוספת בגין אי-תשלום קנס אינו מעלה או מוריד.

נמצאנו למדים כי ה"פנים" שמגלה המאסר חלף קנס בנקודה זו הם פני "קנס". הדבר איננו מפתיע, שכן כאן יורדת הבחינה לשורשו של העונש ולחומרתו, ושורשו של המאסר בשל אי תשלום קנס – קנס הוא. התוצאה היא שמי שאסור רק בשל אי תשלום קנס יעמוד בקריטריון ארבע השנים, שהרי חומרת מעשיו לא הצדיקה כלל הטלת מאסר בגזר הדין. כמו כן, אדם אשר נדון למאסר מלכתחילה ובנוסף לכן נאסר בשל אי תשלום קנס, ייבחן רק לפי אורך תקופת המאסר שנגזרה עליו מלכתחילה.

ג.

מועד שחרורו של אסיר הזכאי לשחרור מינהלי

7.

בא-כוח המשיב הצביע על קושי בפרשנות האמורה. לשיטתו, נגזר ממנה כי אין להתחשב כלל בתקופת המאסר חלף קנס בעת חישוב מועד השחרור המינהלי. משמעות הדבר היא שבהקשרים שונים של שחרור מינהלי, דווקא תימנע "הטבה" מאסירים בשל אי תשלום קנס. ניקח כדוגמא אסיר המרצה שנת מאסר שנגזרה עליו מלכתחילה ולאחריה שנת מאסר בשל אי תשלום קנס. לפי נהלי המשיב, יש לראותו כשפוט לשנתיים ימים, ולשחררו חמישה שבועות לפני תום תקופת המאסר. ברם, אם אין להתחשב בתקופת המאסר חלף קנס, הרי שיש לראותו כשפוט לשנה אחת ולשחררו רק שלושה שבועות לפני תום התקופה (ראו סעיפים 2 ו-4 לתוספת הראשונה לפקודה). עוד נטען כי מעבר לפגיעה באוכלוסיית האסירים, תיפָּגע גם תכליתו של הסדר השחרור המינהלי – לפנות מקום בבתי הסוהר כאשר אוכלוסיית האסירים גדולה מדי.

התשובה לטענות אלה מצויה בהבחנה בין שני מישורים. הראשון, מישור הקריטריונים המהותיים לזכאות לשחרור מינהלי , שבהם דן הדיבר "אסיר" (סעיפים

68א(1) ו-68א(2) לפקודה). בשני הקריטריונים המופיעים בסעיף 68א(1) דנּו לעיל. המישור השני הוא של חישוב מועד השחרור המינהלי , לאחר שנקבע כי באופן עקרוני אסיר זכאי לשחרור מינהלי. בשאלת החישוב עוסק הדיבר "יתרת מאסר" (סעיף 68א לפקודה):

"תקופת המאסר שנותרה לאסיר לשאת עד לשחרורו בתום תקופת מאסרו המלאה או עד למועד שנקבע לשחרורו המוקדם לפי החלטת ועדת השחרורים או לפי כל דין...".

מועד השחרור המינהלי לפי סעיף 68ג מחושב על בסיס תקופת המאסר המלאה שעל האסיר לרצות, ולא על בסיס התקופה שאליה נגזר דינו. בהתייחס לתקופה זו יש לחשב את מספר השבועות שבהם יוקדם השחרור, כמפורט בטבלה המופיעה בתוספת הראשונה לפקודה. לעומת זאת, תקופת ארבע השנים, המבטאת את חומרת מעשי האסיר, היא התקופה שהושתה עליו בגזר הדין: "אסיר פלילי שנגזר דינו לתקופת מאסר שאינה עולה על ארבע שנים" (סעיף 68א(1) בצירוף סעיף 1 לפקודה, ההדגשה אינה במקור).

נדגים את ההבחנה בין שני המישורים. אסיר נשפט בהליך אחד לשנת מאסר בפועל, בהליך אחר לשנת מאסר נוספת ובהליך שלישי לקנס או שנת מאסר תמורתו. האסיר לא משלם את הקנס, כך שבסופו של חשבון עליו לרצות שלוש שנות מאסר. אין חולק כי הוא זכאי, בהתקיים יתר התנאים, לשחרור מינהלי לפי סעיף 68א(1) לפקודה. אולם כאן מתעוררת השאלה כיצד לחשב את מועד שחרורו: האם לראותו כמי שמרצה שלוש שנות מאסר, ולשחררו 7 שבועות לפני מועד סיום מאסרו? האם לצרף יחד את שתי השנים שנגזרו עליו מלכתחילה ולהוריד 5 שבועות ממועד סיומן, ובנוסף לכך להוריד 3 שבועות משנת המאסר חלף הקנס (כפי שהציעה באת-כוח המבקש בדיון שנערך לפנינו)? או שמא יש להוריד 3 שבועות מכל אחת משלוש שנות המאסר, ובסך הכל לשחררו 9 שבועות לפני תום תקופת מאסרו המלאה? שאלה זו אינה מקבלת כל מענה בסעיף 68א(1). המענה לה מצוי בסעיף 68א ובתוספת הראשונה לפקודה – יש לחשב את מועד השחרור על פי תקופת המאסר המלאה, קרי, שלוש שנות מאסר. באמצעות דוגמא זו ניתן לראות ששאלת הקריטריונים לזכאות לשחרור מינהלי לחוד, ושאלת אופן חישוב מועד השחרור לחוד.

מכאן הפתרון לקושיה שמעלה בא-כוח המשיב. כזכור, הטענה היא כזו: אם יש לצרף את כל תקופות המאסר, מכל הסוגים, הרי שמי שמרצה שלוש שנים ועשרה חודשי מאסר שנגזרו עליו מלכתחילה ושלושה חודשי מאסר חלף קנס – אינו זכאי לשחרור מינהלי. ואם אין לצרף את התקופות, הרי שאין להתחשב כלל בתקופת המאסר חלף קנס, בעת חישוב מועד השחרור המינהלי. אולם כפי שראינו, מדובר בשני מישורים שונים. במישור הזכאות לשחרור מינהלי, אין להביא בחשבון תקופות מאסר חלף קנס. בכך עוסקים סעיפים 68א(1) ו-68א(2) לפקודה. זהו המישור המהותי. לעומת זאת, לאחר שנקבע כי אסיר זכאי לשחרור המינהלי, חישוב מועד השחרור נערך לפי מלוא תקופות המאסר שעליו לשאת, מכל הסוגים, בהתאם לסעיף 68א ולתוספת הראשונה לפקודה. העובדה שלעיתים החישוב מתבסס על תקופה ארוכה מארבע שנים אינה מעוררת קושי. צירוף התקופות הוא אך כלי לחישוב מועד השחרור וקביעת סדרי הקדימויות בין אסירים שונים.

עמדת המדינה היא שיש לקבוע דין אחד לחישוב מועד השחרור המינהלי ולבחינת הזכאות לשחרור זה. כפי שטען בא-כוח המשיב בעת הדיון, השב"ס סבור כי יש להעניק לכל אסיר את העונש המגיע לו – לא פחות ולא יותר. אין לקבל גישה זו, אלא לקבוע כל עניין בנפרד, משלושה טעמים: הראשון , אופיו של מאסר במקום קנס. זהו עונש "היברידי", המזכיר את המחלוקת בהלכה באשר למותר והאסור בחול המועד של חגי ישראל. השאלה היא האם אופיו של יום זה הוא של יום חולין או של מועד. ההלכה הגיעה לתשובות שונות, בהתאם לנושא הנדון (ראו למשל שולחן ערוך, אורח חיים, סימן לא והרמ"א שם, לעניין הסוגיה של הנחת תפילין. וכן ראו ערוך השולחן, אורח חיים, סימנים תקל-תקמח לעניין סוגיות נוספות בהקשר זה, כגון כתיבה, עשיית מלאכה, החריג של "דבר האבד" בעבודה וכיוצא באלה). אין תֵּמַהּ כי גם במשפט הישראלי התוצאות עשויות להשתנות בהתאם לעניין שעל הפרק. השני – והדברים קשורים – הלשון בסוגיה שלפנינו מאפשרת תוצאות שונות. כך הודגש בעניין ג'עפרי (עמוד 492). מצב זה מאפשר הפעלה של שיקול דעת שיפוטי בבואו של בית המשפט לבחון הוראה כזו או אחרת, ובמיוחד כאשר תכלית ההסדר היא מסוכנות וחומרת העבירה – כבענייננו. על כך מאסר במקום קנס אינו משפיע. שלישי , אכן יש עקביות בהוראות החוק, הן ביחס לשאלת הזכאות לשחרור מינהלי הן ביחס למועד השחרור. מוסכם כי "אסיר" המופיע בסימן ט1 לפקודה מתייחס גם לאסיר בשל אי תשלום קנס. קרי, זהו מאסר פלילי. אמנם, בבואו של בית משפט להחליט כיצד לחשב תקופות שונות, ניתן ואף נכון לבחון את תכליות התקופות הרלבנטיות.

8.

סיכומו של דבר: סעיפים 68א(1) ו-68א(2) לפקודה חלים באופן עקרוני גם על אסירים בשל אי תשלום קנס. בעת בחינת תחולת הסעיף על מי שריצה מאסר מסוג זה לצד מאסר שנגזר עליו מלכתחילה, אין להביא בחשבון את תקופת המאסר חלף קנס. בכל מקרה, ככל שנמצא אסיר זכאי לשחרור מוקדם, חישוב מועד שחרור יתבסס על פרק הזמן המלא בו שהה במאסר – הן זה שנגזר עליו מלכתחילה והן זה שהושת עליו בשל אי תשלום הקנס – כאמור בסעיף 68א ובתוספת הראשונה לפקודה.

אלה נימוקינו לפסק הדין. לשם הסדר הטוב, נביא שוב את אשר קבענו בהכרעתנו:

"החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, ולקבל את הערעור. זאת באופן שתבוטל החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז מיום 28.1.2015 (עת"א 7495-11-14, כב' השופטת מ' ברנט ), ותתקבל עתירת המבקש כך שלצורך חישוב תקופת המאסר של המבקש לפי סעיף 68א [ הכוונה לסעיף 68א(1) ] לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"א-1971 - אין לחבר את המאסר חלף קנס שנגזר על המבקש למאסר בפועל של 3 שנים ו-10 חודשים שנגזר עליו במסגרת ת"פ 50836-05-11. כתוצאה מכך, תקופת המאסר לעניין סעיף 68א לפקודה איננה עולה על ארבע שנים".

ש ו פ ט

השופט צ' זילברטל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

1.

דעתי כדעתו של חברי, השופט נ' הנדל , בחוות דעתו הנכוחה.

2.

במוקד הדיון – שחרור מנהלי, מאסר חלף קנס, ונסיבות עניינו של אסיר מסוים, הוא המבקש. דומני כי ההחמרה בסיווגו של המבקש לעניין שחרור מנהלי ממאסר, בעקבות ריצוי מאסר חלף קנס, אינה מתחייבת מלשון סעיף 68א לפקודת בתי הסוהר [נוסח משולב], תשל"ב – 1971 (להלן: הפקודה ); החמרה זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרת הסיווג, אשר עמדה ביסוד תיקון מספר 41 לפקודה (להלן: תיקון התשע"ב ); ההחמרה אינה מתיישבת עם תכליתה ועם מאפייניה של הענישה בדרך של קנס ומאסר חלף הקנס; ההחמרה פוגעת בחירותו של המבקש; והיא אינה מוכרחת.

הרקע לבקשת הרשות לערער

ועיקרי הטענות

3.

המבקש, כבן 48, נשוי, אב לשתיים, שנים ארוכות היה מכור לסמים; לעת הזאת, כנראה, לא עוד. המבקש הורשע בת"פ 50836-05-11 (להלן : התיק המאוחר ) בין היתר בעבירות של סחר בסמים, ונגזר עליו לרצות עונש של מאסר למשך שלוש שנים ועשרה חודשים, כולל הפעלת מאסר על-תנאי, החל מיום 30.3.2011. זהו לו מאסרו התשיעי.

4.

שנים ארוכות קודם לכן, ביום 10.4.2002, הורשע המבקש בת"פ 2642/01 (להלן:

התיק הישן ) בעבירות סמים, ונגזר עליו לרצות עונש של מאסר למשך 28 חודשי מאסר בפועל, כולל הפעלת מאסר על-תנאי, במסגרת הסדר טיעון, כאשר העונש כלל גם תשלום קנס. המדינה ביקשה שם בטיעוניה להשית על המבקש קנס בסך של 25,000 ₪, לחייבו לשלם באופן מיידי, וזאת מפאת הצורך בענישה כספית כחלק מן המאבק בנגע הסמים. המבקש ביקש שם התחשבות בתקופת המאסר

"ובקנס הכספי שהוא כבד עלי" . בא-כוחו ציין כי הסדר הטיעון מאוזן וראוי, הוא מבקש לכבדו, אך לעניין הקנס טען וביקש, כי "מאחר ומדובר בנאשם מחוסר אמצעים, שהקנס הוא בסכום גבוה מאוד מבחינתו, לאפשר לו את תשלום הקנס החל מיום שחרורו מן המאסר ולשיעורין" . בית משפט השלום ברמלה הטיל על המבקש לשלם קנס בסך של 25,000 ₪ או 250 ימי מאסר תמורתו, בפריסה ל-12 תשלומים, החל מחודש יוני 2002.

5.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין בתיק הישן, אשר

נסוב רק על רכיב הקנס –

מועד תחילת התשלום ושיעור התשלומים (ע"פ 70673/02, בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו). בדיון שב המבקש וטען

"קשה לי להשיג את הכסף... מבקש לאפשר לי לשלם את הסכום בתשלומים נוחים מיום השחרור כשאתחיל לעבוד. מבקש סכום סמלי ולא גבוה כל חודש כדי שאוכל לעמוד בכך. יודע שעשיתי עבירה" . בפסק הדין מיום 17.7.02 הקל בית המשפט המחוזי עם המבקש, בכך שפרס את הקנס ל-20 תשלומים, הראשון במרץ 2004, 60 ימים לאחר שחרורו של המבקש מבית הסוהר.

6.

המבקש לא שילם את הקנס, ושיעורו תפח לסכום של 57,000 ₪. בין לבין,

מאז נגזר הקנס בתיק הישן, ריצה המבקש שתי תקופות מאסר נוספות בגין תיקים אחרים. המבקש היה חופשי לסירוגין, לפרק זמן כולל של פחות מ-5 שנים בתקופה שחלפה מאז הוטל הקנס (בשנים 2003-2007, ובמהלך השנים 2010-2011). ב"כ המבקש הדגישה בטיעוניה את דלותו של המבקש, את חסרון הכיס שבגינו לא שילם את הקנס.

7.

11 שנים חלפו ממועד הטלת הקנס בשנת 2002 ועד להפעלת פקודת המאסר חלף הקנס ביום 8.5.2013. לטענת המבקש, המדינה התמהמהה, ועיתוי מאסרו זה הוא שרירותי. אלמלא התממש המאסר בעיתוי זה דווקא, היה המבקש – שנגזר עליו כאמור

(בתיק המאוחר) עונש מאסר לתקופה קצרה בחודשיים מ-4 שנים – בא בגדרו של סעיף 68א(1) לפקודה, ומשתחרר שחרור מנהלי בלא תלות בהחלטה של ועדת השחרורים. מחמת פרק הזמן שבו ריצה מאסר חלף קנס – 3 חודשים – נחצה קו 4 השנים, ולפי גישת המשיב בא המבקש בגדרו של סעיף 68א(2), ושחרורו המנהלי מותנה בהחלטת

ועדת השחרורים. הוועדה לא המליצה על שחרור מוקדם. פעם ופעמיים נשללה אפוא חירותו של המבקש בעקבות מצבו הכלכלי היַרוּד: בהפעלת פקודת המאסר חלף הקנס, ובמניעת שחרורו המנהלי. לדידו, זו תוצאה קשה.

8.

לטענת המשיב, "מועד הפעלת פקודת המאסר חלף קנס לא היה שרירותי כלל. קודם למועד זה נעשו מאמצים רבים לגביית הקנס בדרך אחרת... הימשכות ההליכים שלפחות חלקה באחריותו של המבקש – הובילה לכך שפקודת המאסר חלף קנס נחתמה לבסוף כאשר המבקש ריצה מאסר אחר, ומובן שאין למבקש להלין על כך אלא על עצמו" . המשיב פרט את הצעדים שבהם נקטה המדינה במהלך השנים לגביית הקנס, כאשר שוב ושוב טען המבקש על אי-יכולתו הכלכלית לעמוד בתשלום הקנס.

9.

בעקבות הפעלת המאסר חלף הקנס ביום 8.5.2013, הגיש המבקש ביום 12.5.2013 בקשה לבית משפט השלום ברמלה (ת"פ 2642/01) לעיכוב ביצוע צו המאסר, בה שטח את השינוי שחל בנסיבותיו האישיות מאז הטלת הקנס – נישואיו והולדת בנותיו – ואת מצבו הכלכלי הקשה:

"זה דבר שיכול לשבור אותי מנטלית ולהביא הרס כלכלי עלי ועל משפחתי" . המבקש ביקש לדחות את תשלום הקנס עד לעת שחרורו. בהחלטה מיום 28.7.2013 עיכב בית משפט השלום באופן זמני את המשך ריצוי המאסר חלף הקנס. ביום 5.8.2013 חוּדש ריצוי המאסר הפלילי ה'רגיל' בתיק המאוחר. ב"כ המדינה ביקשה שם שלא לראות את המצוקה הכלכלית כטעם להצדקת אי-תשלום הקנס:

"העבירה אותה ביצע החייב בגינה ניתן הקנס הזה היא סחר... הוא ביצע את העבירה הזו משהו כמו 10 פעמים קודם לכן... למה נועדה העבירה של סחר בסמים אם לא לרפד את כיסם של הסוחרים... אדם שמבצע עבירות כאלה ולמד לקח, לא ישוב לבצע את אותן עבירות... אני מאמינה שסוחר בסמים המטרה שלו היא ריפוד הכיסים והוא היה יכול לשלם את הקנס" (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 6.1.2014). ב"כ המבקש ציין באותו הליך, כי

"זה לא בסדר שהוא לא שילם כל השנים האלה" , ועם זאת, ביקש לדחות את התשלום ולפרסו. בהחלטה מיום 21.7.2014 קבע בית המשפט (ס' הנשיאה נ' דסקין ), בהסכמת הצדדים, כי מחצית מיתרת החוב לאחר קיזוז ימי המאסר (8000 ₪) תשולם טרם השחרור, ומחציתה האחרת (8000 ₪) לאחריו. בית המשפט המליץ כי המרכז לגביית קנסות ישקול בחיוב לבטל את הריבית שהצטברה, ככל שהמבקש יעמוד בתשלומים. בסיוע בני משפחתו הצליח המבקש לעמוד בהסדר תשלומים זה.

10.

בדיון לפני ועדת השחרורים טען המבקש על המצב המשפחתי הסבוך והמורכב שבו הוא נתון. מפאת צנעת הפרט לא אפרט. גם על קשיי השתלבותו בטיפולי גמילה טען, ועל כך שהלכה למעשה נגמל מבחינה פיזית. 50 בדיקות שתן שנלקחו ממנו העידו על כך. למעט עבירת משמעת יחידה, התנהגותו בבית הסוהר היתה תקינה. משפחתו של המבקש נכנסה לתמונה והיא גורם תמיכה חשוב, גם רש"א מצאה אותו מתאים לטיפול במסגרתה והמבקש הביע נכונות לכך. מנגד התנגדה המדינה לשחרורו של המבקש על-תנאי, בשים לב לריבוי הרשעותיו בתחום הסמים והרכוש, לכך שלא ניצל כדבעי הזדמנויות טיפוליות שניתנו לו במאסרים קודמים, בשל מידעים מודיעיניים חמורים, ומשום שבמסמך רש"א אין ביטוי לתוכנית שיקומית מגובשת.

11.

בהחלטתה מיום 4.12.14 ציינה

ועדת השחרורים, כי המבקש הוא אסיר רצידיביסט, וכי לא עבר תהליך טיפולי בכל מאסריו. הוועדה לא השתכנעה כי המבקש ראוי לשחרור מוקדם בשל התנהגות טובה בכלא, וגם לא שוכנעה כי אין נשקפת עוד

מסוכנות מצדו, בשל נטייתו לעבריינות סמים ולאלימות:

"אנו סבורים כי האסיר אינו ראוי לשחרור מוקדם ושחרורו יפגע בביטחון הציבור" .

12.

באשר לאי-תשלום הקנס במועדו, ציין שם ב"כ המשיב בתגובתו לבקשה:

"בבקשת רשות הערעור נטען כי לאחר שהמבקש ריצה 90 ימי מאסר חלף קנס, הוא עומד כיום בתשלום הקנס שנגזר עליו. על כן לא ברורות הטענות הנוגעות לאסירים חסרי יכולת כלכלית... למבקש היו הזדמנויות רבות, מאז שנת 2004 ועד שנת 2013, לשלם את הקנס שנגזר עליו, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת. בסופו של יום הופעלה נגדו פקודת מאסר חלף קנס, והיא שהביאה אותו ככל הנראה לתשלום הקנס. לו היה... משלם את הקנס בטרם הופעלה תקופת המאסר חלף קנס... הייתה תקופת מאסרו הכוללת נמוכה מ-4 שנים... אין למבקש להלין אלא על עצמו"

(סעיף 34).

13.

גישתו של המשיב התקבלה על דעתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד:

"אשר לטענת הסנגורית בדבר שרירותיות הפעלת המאסר חלף קנס, הרי שטענה זו נובעת מהחלטת הנאשם שנגזר דינו שלא לשלם את הקנס בכל רגע נתון, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. עיון בהחלטת ערכאת הערעור בעניינו של העותר (ע"פ 70673/02) מעלה כי בית המשפט המחוזי הלך לקראת העותר, ביצע פריסה מחודשת של התשלומים ואיפשר לו לשלם את הקנס ב-20 תשלומים החל מ-60 יום משחרורו ממאסר, דהיינו משך 20 חודשים החל מחודש מרץ 2004. דא עקא שהעותר בחר שלא לשלם הקנס, ביודעו ההשלכות לכך, וזאת עד למועד הפעלת פקודת המאסר"

(סעיף 15 להחלטה מיום 20.1.2015 בעת"א 7495-11-14, נשוא הבקשה שלפני).

14.

מועד השחרור המקורי נועד לשלהי חודש ינואר 2015. תשעה שבועות קודם לכן חל מועד השחרור המנהלי. בעקבות ההפעלה החלקית של המאסר חלף הקנס, נדחה מועד השחרור ליום 29.4.2015, ובקיזוז ימי השחרור המנהלי – 18.2.2015. הבקשה הוגשה ביום 11.2.2015. משמצאנו כי יש טעם בבקשה, חִייב לוח הזמנים הנ"ל להורות על שחרורו של המבקש לאלתר; ואת מתן הנימוקים לדחות לשעה.

15.

הדעת נותנת, על סמך מה שהובא לפנינו, כי דלוּתו של המבקש הביאתוּ עד הלום; עוניו הוא בעוכריו, ודומה כי לא מתוך קשיות עורף והתרסה נמנע מלשלם את הקנס. איתרע מזלו, והמאסר חלף הקנס שריחף מעל ראשו 11 שנים הבשיל לכדי פקודת מאסר לא בהיותו חופשי, וגם לא בשעה שריצה תקופות מאסר קצרות, אלא דוקא כשנשא בעונש מאסר שלפי תקופתו היה כלשון מאזניים, היטה את הכף לחובתו – לתקופה העולה על 4 שנים – ומאסרו הפלילי ה'רגיל' לא קוּצר.

פרשנות לשונית

16 .

זוהי הוראת סעיף 68א לפקודה:

"בסימן זה – "אסיר" –

(1) אסיר שפוט לתקופת מאסר שאינה עולה על ארבע שנים;

(2) אסיר שפוט לתקופת מאסר העולה על ארבע שנים, שוועדת השחרורים החליטה לגביו שישוחרר על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו לפי סעיפים 3, 4 או 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א – 2001;

..." .

17.

כאמור, על המבקש נגזר לרצות עונש מאסר פלילי 'רגיל' למשך 3 שנים ו-10 חודשים, וכמו כן ריצה המבקש מאסר חלף קנס למשך 3 חודשים. האם מדובר ב "תקופת מאסר" העולה על 4 שנים?

בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום לערוך "אבחנה 'סוגית' ולפצל בין עונש המאסר לבין עונש המאסר חלף קנס"

לעניין חישוב

"תקופת המאסר"

האמורה בסעיף 68א לפקודה. האמנם כך? חברי, השופט נ' הנדל השיב בשלילה; דעתי כדעתו, וברצוני לנמקהּ.

18.

הפקודה עצמה אינה מגדירה

"תקופת מאסר"

מהי. המשיב טען, כי שיקולי הרמוניה חקיקתית קוראים לתור אחר ביטויים מקבילים במרחב החקיקה הפלילית ולגזור מהם גזירה שווה לצורך פרשנותו של הביטוי

"תקופת מאסר" . כמה סעיפי-חוק מלמדים, כי הביטויים

"תקופת מאסר"

ו "מאסר פלילי"

אכן כוללים בחובם גם תקופת מאסר חלף קנס. סעיף 46 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:

חוק העונשין ), שעניינו בסדר נשיאת מאסר פלילי מורה כך:

"מי שנידון לתקופות מאסר שונות... ישא תחילה את התקופה הקצרה יותר... היה בין תקופות המאסר מאסר בשל אי תשלום קנס, ישא אותו תחילה לפני כל מאסר פלילי אחר" . משמעות דומה עולה גם מהגדרת

"מאסר"

בסעיף 1 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן:

חוק שחרור על-תנאי ):

"מאסר שנגזר במשפט פלילי, למעט מאסר בשל אי תשלום קנס" . סעיף זה יש לקרוא בצוותא חדא עם הוראת סעיף 8(א) לאותו חוק:

"תקופת המאסר לענין שחרור על-תנאי, תהיה סך כל תקופות המאסר שעל האסיר לשאת בזו אחר זו" . ההחרגה

–

"למעט" – מלמדת כי אלמלא הוחרג מאסר חלף קנס במפורש, היה בא בכלל הביטויים

"מאסר"

ו "תקופת מאסר"

לעניינו של חוק שחרור על-תנאי.

19.

אולם, עיון נוסף מורה כי במרחב החקיקה הפלילית אין אחידות לגבי עניין זה, וממילא אין להסיק מסעיף כזה או אחר מסקנה פרשנית-לשונית החלטית ומחייבת. מסעיף 47 לחוק העונשין, שעניינו בסדר נשיאת מאסר אזרחי, נלמד לכאורה את ההפך מקודמו, סעיף 46 שצוטט לעיל. בסעיף-קטן (א) נקבע:

"מי שהוטל עליו מאסר אזרחי, ישאנו נוסף לכל תקופת מאסר אחרת שעליו לשאת, בין שהמאסר האחר הוא מאסר פלילי ובין שהוא מאסר אזרחי" ; סעיף-קטן (ד) מורה לאמֹר:

"בסעיף זה – "מאסר פלילי" – מאסר שהוטל במשפט פלילי כעונש בשל עבירה, לרבות מאסר בשל אי תשלום קנס שהוטל כאמור" . המחוקק טרח לבאר

"לרבות מאסר בשל אי תשלום קנס" , שאלמלא כן לא היה זה מובן כי מאסר שכזה הוא בגדר

"מאסר פלילי" ,

וממילא בא בכלל הדיבור

"תקופת מאסר" .

20.

נמצאנו למדים, כי אין בלשונו של סעיף 68א כדי לאלץ פרשנות החלטית אחת. אין להניח מראש, מצד לשון הסעיף, כי תקופת מאסר חלף קנס תימנה על "תקופת המאסר"

לצורך הסיווג לסעיף-המשנה הרלבנטי, האם התקופה עולה על 4 שנים, אם לאו. גם בחקיקה, גם בפסיקה, כפי שיבואר בהמשך, הגישה היא אמביוולנטית בהתייחס למאסר חלף קנס: לעיתים הוּצב חיִיץ, בין מאסר חלף קנס לבין מאסר פלילי 'רגיל', לעיתים הוּחל עליהם הסדר זהה; יש וננקטה גישה מחמירה עם הנושא במאסר חלף קנס לעומת מאסר פלילי 'רגיל', ויש שהוצג מִדרג ולפיו מאסר חלף קנס הריהו קל מן המאסר הפלילי ה'רגיל', והסדר מקל שחל על הראשון לבטח יחול על האחרון. שנִיוּת זו בפסיקה התאפשרה לאחר שבית המשפט לא מצא הנחיה החלטית בלשון החוק, ונדרש לתכלית ההסדר בעניין הקונקרטי שהובא לפניו. העיון בחקיקה ובפסיקה מלמדנו, כי הגישה למאסר חלף קנס צריכה להיקבע

בהתאם לשיקולי המדיניות הצריכים לעניין שעל הפרק . ההכרעה בדבר תוכנו של הביטוי

"תקופת מאסר"

מצריכה פרשנות

תכליתית . בהקשר דנן, התכלית שעליה יש ליתן את הדעת היא כפולה , משום שענייננו בצומת של שחרור מינהלי

ו מאסר חלף קנס . אדרש אפוא לתכליותיהם של שני אלה, כסדרם, כדי לעמוד אל-נכון על פרשנותו של הביטוי

"תקופת מאסר"

בסעיף 68א לפקודה.

השחרור המנהלי –

תכליתו ותכלית הסיווג לשתי קבוצות אסירים

21.

כפי שציין חברי, השופט נ' הנדל , שחרור מנהלי של אסירים, על-פי סימן ט'1 לפרק ב' לפקודה, נועד להקל על הצפיפות בבתי הסוהר. סעיף 68ג מסמיך את נציב שירות בתי הסוהר (להלן: הנציב ) להורות על שחרור מנהלי כדלקמן: "עלתה תפוסת האסירים על תקן הכליאה, רשאי הנציב לפי שיקול דעתו ובמועד שימצא לנכון, להורות שישוחררו טרם זמנם האסירים שיתרת מאסרם ביום מתן ההוראה (להלן – היום הקובע), אינה עולה על יתרת המאסר המרבית שנקבעה בתוספת הראשונה לקבוצת האסירים שעמה נמנים אותם האסירים" . התוספת הראשונה מתווה מִדרג של 23 קבוצות אסירים לפי תקופת מאסרם, ולגבי כל קבוצה – יתרת מאסר מרבית בשבועות. הקיצור המרבי עומד על 24 שבועות מאסר, בהתייחס למי שנדונו למאסר לתקופה העולה על 132 חודשים. במרבית המקרים, מדובר בקיצור של כ-5% מתקופת המאסר, שיעור נמוך במידה

משמעותית ממה שידוע בציבור כ"ניכוי שליש" מכוח חוק שחרור על-תנאי. לכך עוד אשוב.

22.

כך היה עד חודש פברואר 2002. מימש הנציב את סמכותו – יצא לחופשי כל אסיר אשר עמד באמת-המידה ה'טכנית' שבתוספת, בכפוף לדין הקדימה שבסעיף 68ד לפקודה. נסיבותיו הפרטניות של כל אסיר ואסיר – לא נשקלו. דעתה של הממשלה לא היתה נוחה ממצב דברים זה:

"השיקולים של התנהגות האסיר בכלא, נסיבות ביצוע העבירה בגינה נשפט, ושיקולים אינדיבידואליים מסוג זה אינם מובאים בחשבון לצורך ההחלטה על שחרור מינהלי, אלא מדובר בהכרעה של הנציב, אשר חלה לגבי כלל האסירים. שיקולים מהסוג האמור נבחנים רק לצורך בחינת שחרור מוקדם ממאסר על פי הוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר... כאשר המבחן המנחה לשחרור הוא כי 'האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור'"

(דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 42) (שחרור מנהלי), התשע"ב – 2011, ה"ח הממשלה 631, עמוד 142). שחרורו המנהלי של אסיר, על אף שנמצא כי אינו ראוי לשחרור על-תנאי, נתפס כפוגע בתכליות הענישה. משכך, ביקשה הממשלה לקבוע, כי מי שהוחלט כי לא ישוחרר על-תנאי, ימַנע ממנו גם השחרור המנהלי.

23.

מדיניות זו שהוּצעה, נתפסה אצל חלק מחברי הכנסת כגורעת מן האפקטיביות של מנגנון השחרור המנהלי . בדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה ניכר מתח בין הרצון לשמר את סמכות השחרור המנהלי במתכּונתה – לפיה מרכז הכובד הוא תפוסת האסירים, תנאי הכליאה ומידת הנחיצות בהקלה, תוך הימנעות מבחינה פרטנית של מאפייני האסיר המשתחרר, לבין הסכמה עם נימוקי הממשלה לשקילת שיקולים כנ"ל. כך התגבשה המחשבה לסווג את האסירים לשתי קבוצות, לפי תקופת מאסרם, ולייחד את העיון הפרטני, על-פי אמות המידה שבחוק שחרור על-תנאי, רק לאלה

שתקופת מאסרם הממושכת יחסית משמשת בסיס להנחה, להערכה, גם אם אינה מדויקת, על חומרת מעשיהם ועל מסוכנותם (פרוטוקול ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת מיום 21.12.2011, עמודים 9-8, 14, 26, 30). אומצה אפוא דרך ביניים:

"עלה הצורך לבחור בנוסחה המאזנת מחד גיסא בין הצורך להמשיך ולקיים את מנגנון השחרור המינהלי, ומאידך גיסא ליצור מנגנון המתייחס לשיקולים הנבחנים במסגרת אמות המידה שנקבעו בחוק שחרור על-תנאי ממאסר"

(דברי חבר הכנסת אמנון כהן בדיון לקראת הקריאה השנייה והשלישית בכנסת, ד"כ 18(4), 26993 (התשע"ב)).

24.

בהתאם, תחם תיקון התשע"ב את קו הגבול: ארבע שנות מאסר . סעיף 68א(1) לפקודה מותיר "מסלול ירוק", נטוּל בחינת פרטנית – אשר מקל על מימוש הסמכות לשחרור מנהלי, ובכך מפחית את הצפיפות בתנאי הכליאה של הנותרים מאחור – רק בהתייחס ל "אסיר שפוט לתקופת מאסר שאינה עולה על ארבע שנים" . לעומת זאת,

הוקשחה

מדיניות השחרור המנהלי בהתייחס ל "אסיר שפוט לתקופת מאסר העולה על ארבע שנים" (סעיף 68א(2)), כך ששחרור אסיר מסוג זה יתאפשר רק אם "ועדת השחרורים החליטה לגביו שישוחרר על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו לפי סעיפים 3, 4 או 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א – 2001" (שם). אלה כּאֵלה כפופים למתווה שבתוספת הראשונה, אשר נותר בּעֵינו.

25.

רעיונית ומעשית, דומה כי קו הגבול – 4 שנות מאסר – נועד להפחית מן המתח, מן הסתירה בפועל בין הסדר השחרור המנהלי להסדר השחרור על-תנאי. זאת, מתוך הנחה משתמעת, משוערת, לפיה – מן האסירים השפוטים לפחות מ-4 שנים נשקפת מסוכנות ברמה נמוכה מזו הנשקפת מאסירים השפוטים ל-4 שנות מאסר ומעלה. ברם, לא בהכרח כך. קו הגבול של 4 שנות מאסר נשען על הערכת מסוכנות וחומרה, שרירותית משהו. מתחתיו, נקבע למעשה כי השיקולים הקוראים לשחרור מנהלי שהוא

עיוור – עיוור מבחירה – לבחינה פרטנית של האסיר, גוברים

על השיקולים המנויים בחוק שחרור על-תנאי. משהחליט הנציב להפעיל את סמכותו, ישוחררו האסירים השפוטים לתקופת מאסר שאינה עולה על 4 שנים, העונים למבחן ה'טכני' שבתוספת. בהתייחס לאסירים בסיווג המחמיר, אלה השפוטים לתקופת מאסר העולה על 4 שנים, ישנה קורלציה בין שני מסלולי השחרור. שחרורם תלוי בהחלטת ועדת השחרורים: או שיזכו לשחרור על-תנאי ואף לשחרור מנהלי, או שירצו את מלוא תקופת מאסרם. לגבי אסירים בסיווג המקל, אלה השפוטים לתקופת מאסר שאינה עולה על 4 שנים, יתכן פיצול: גם אם ימַנע שחרור על-תנאי על-פי החלטת ועדת השחרורים, ואף מטעמי מסוכנות, יוכל להיקבע שחרור מנהלי.

26.

ציינתי עניין זה כדי לתקן שגגה שנפלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עמדתה של ועדת השחרורים לפיה לא שוכנעה כי מסוכנותו של המבקש חלפה, כשהיא לעצמה, אין בה כדי לשלול את טענתו נגד סיווגו על-פי סעיף 68א לפקודה. אין זה מן הנמנע כי אסיר שבא בגדרו של סעיף 68א(1) לפקודה, שלגביו החליטה ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם על-תנאי, ישוחרר שחרור מנהלי. עניינו של המבקש ילמדנו: אילו עמד בתשלום הקנס במועדו, ולא היה נקלע למצב של מאסר חלף קנס, היה משתחרר שחרור מנהלי (משום שעונש המאסר שהוטל עליו עמד כאמור על תקופה של 3 שנים ו-10 חודשים), חרף החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור על-תנאי.

27.

סיכום ביניים: בחינת תכליתו של תיקון התשע"ב מעלה כי בגדרו של הסיווג המחמיר – סעיף 68א(2) לפקודה – נועדו לבוא אסירים אשר

תקופת מאסרם מלמדת על עננת מסוכנות המרחפת מעל ראשם. עננה זו ניתן להסיר רק באמצעות בחינה פרטנית של ועדת השחרורים. זו התכלית אשר למענה נועד קו הגבול של ארבע שנות מאסר לעניינו של השחרור המנהלי .

עתה, נפנה לעיין במאפייניו של מאסר חלף קנס ובתכליתו, כדי לשקול ולהחליט האם נכון יהיה לצרף תקופת מאסר חלף קנס לתקופת מאסר פלילי 'רגיל' שאותה מרצה אסיר, לצורך הערכת חומרת מעשיו ומסוכנותו, שהיא תכלית הסיווג לעניין השחרור המנהלי.

על קנס ומאסר חלף הקנס כדרך ענישה

28.

סעיף 71(א) לחוק העונשין קובע כך: "בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר... למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו..." .

הבנת תכליתו של מאסר חלף קנס כדבעי אינה יכולה להעשות במנותק מעיון בתכליתו של הקנס עצמו, שהרי המאסר נגרר אחרי אי-תשלום הקנס. קנס ומאסר חלף הקנס, יוצרים

במשולב

דרך ענישה שפניה מורכבות: נוקשוּת ונחישות, בד בבד עם הבנה והתחשבות.

(א)

הפן הנוקשה והנחוש

29.

עניינו של הקנס בגמול, ובמיוחד בהשגת

הרתעה כלכלית, למנוע מן העבריין להפיק רווח מביצוע עבירה (ע"פ 1274/12

פלוני נ' מדינת ישראל

פסקה 20 לפסק הדין של השופט ס' ג'ובראן (4.7.2013)). חשיבות מיוחדת נודעת לקנס בעבירות שבהן קמה למבצע טובת הנאה חומרית, ובעבירות שבעטיין נגרם נזק ממוני לזולת. הקנס מבקש לאיין טובת הנאה זו ואף להסב הפסד ממוני ניכר לעבריין, עד פי ארבעה מאותה טובת הנאה (סעיפים 61, 63(א) ו-63(ב) לחוק העונשין). הקנס נועד להתריע על שער בת רבים כי הפשע אינו משתלם. הציפייה היא לכך שהקנס יועיל למניעת רצידיביזם אצל העבריין, ולהרתעת אחרים שכמותו מלילך בעקבותיו (ע"פ 7159/13

ברזילי נ' מדינת ישראל

פסקה 10 לדברי השופט

צ' זילברטל

(16.3.2015); להלן:

עניין ברזילי ); ע"פ 8573/96

מרקדו נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 481, פסקה 145 לדברי השופט

א' גולדברג

(1997); ע"פ 6542/11

מוקטראן נ' מדינת ישראל

פסקה 7 לדברי השופטת

א' חיות

(25.2.2013); יורם רבין ויניב ואקי

דיני עונשין

כרך ג עמוד 1713-1714, 1718, 1731 (מהדורה שלישית, 2014 (להלן : רבין וואקי )).

30.

מאסר חלף קנס הוא

כלי-עזר נלווה

לקנס. הוא נועד להגביר את האכיפה, להמריץ ציות לחיוב בקנס (רע"פ 837/12

מדינת ישראל נ' גוסקוב

פסקה ל"ב לדברי השופט (כתוארו אז)

א' רובינשטיין

(20.11.12); להלן:

עניין גוסקוב )). קשיי הגביה בדרך ההוצאה לפועל הביאו לעיגון מתכונת זו (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1953, (ה"ח 179, עמוד 11)). מחקרים בשיטות משפט אחרות הצביעו על יעילות האיום הגלום במאסר חלף קנס : " The miracle of the cells " (רבין וואקי, עמוד 1723). הלוי מדגיש את ההשפעה על הלך המחשבה הרציונלי אצל העבריין:

"ההנחה בבסיס המאסר חלף קנס היא, כי עבור העבריין הספציפי הסבל הכרוך בריצוי עונש מאסר הנו רב יותר מן הסבל הכרוך בריצוי עונש הקנס. בהתאם לכך, אם יידע העבריין, כי במקרה של אי-ציות לעונש הקנס יושת עליו עונש מאסר, הרי שיהיה בכך כדי להרתיע את העבריין מפני היעדר ציות לעונש הקנס"

(גבריאל הלוי

תורת הדיון הפלילי

כרך ג 509 (2011)). עם זאת, ההנחה האמורה אינה מתקיימת אצל כל עבריין (שם).

31.

הגשמת תכלית אכיפתית זו מחייבת הקפדה החלטית על מימושו של המאסר חלף הקנס מקום בו נמנע עבריין מלשלם את הקנס שהושת עליו.

בלעדיה יתש כוחה ההרתעתי של חרב מתהפכת זו. כמה וכמה הוראות בחוק העונשין משתלבות במגמת הנחישות האכיפתית: ב "סדר נשיאת מאסר פלילי"

שנקבע בסעיף 46 לחוק העונשין נקבע: "... היה בין תקופות המאסר מאסר בשל אי תשלום קנס, ישא אותו תחילה לפני כל מאסר פלילי אחר, ואם היה במאסר פלילי בעת שהוטל עליו מאסר בשל אי תשלום קנס, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת המאסר בשל אי תשלום קנס וישוב ויימשך משתם המאסר האמור" ; ככלל, מי שנדון לכמה עונשי מאסר, ישא אותם בחופף, לפי התנאים האמורים בסעיף 45 לחוק העונשין, לעומת "מי שהוטל עליו מאסר בשל אי תשלום קנס ישא אותו בנוסף לכל מאסר אחר" , לפי האמור בסעיף 71(ה) לחוק העונשין; אין ניתן להשתחרר שחרור על-תנאי ממאסר חלף קנס (סעיפים 1 ו-8 לחוק שחרור על-תנאי); וקיימת זיקה הדוקה בין גובה הקנס לבין משך המאסר חלף הקנס (סעיפים 71(ג) ו-(ד) לחוק העונשין).

32.

הפסיקה העצימה גם היא את כוחו ההרתעתי של המאסר חלף קנס. כך נקבע, כי אין ניתן לשנות בדיעבד את סיווגו של מאסר חלף קנס שרוּצָה, באמצעות תשלום מאוחר של הקנס וזקיפת ימי הכליאה על חשבון מאסר פלילי אחר (בג"ץ 60/83

שעת נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד לז(1) 754 (1983); להלן: עניין

שעת ); רע"ב 6201/11

טייב נ' שירות בתי הסוהר

(14.11.2011); להלן

עניין טייב ).

33.

בעניין חכמי (ע"פ 5023/99

חכמי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 406, 421-423 (2001)) נקט בית המשפט בגישה מחמירה לגבי תקופת המאסר המֵרבית חלף קנס, שאותה מוסמך בית המשפט להטיל. נקבע שם בדעת הרוב, כי משמעות המגבלה שבסעיף 71(א) לחוק העונשין – "ובלבד שתקופת המאסר במקום קנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס" – היא כי בית המשפט רשאי להטיל מאסר חלף קנס עד לתקופת המאסר המרבית הקבועה לצד העבירה,

מבלי להביא בחשבון עונש מאסר בפועל שהושת באותו עניין.

בית המשפט נדרש שם לשאלה דומה לזו שבענייננו, האם יש לצרף מאסר חלף קנס אל מאסר פלילי 'רגיל' לצורך הדיבור

"תקופת מאסר" . בדעת רוב, נשלל שם צירוף זה, כשבית המשפט הבדיל היטב בין המאסר חלף קנס לבין המאסר הפלילי 'הרגיל':

"המאסר במקום קנס הינו אמצעי עונשי נפרד מהמאסר הרגיל (מאסר בפועל ומאסר-על-תנאי), ולפיכך חישוב התקופה המרבית לגביו צריך שייעשה בנפרד ובמנותק מזה של המאסר הרגיל" ; ולהלן: "מאסר זה על פי טיבו אינו דומה למאסר רגיל והוא נתון לכללים מיוחדים ונועד להשיג מטרות שונות מן המאסר הרגיל"

(דברי השופטת

א' פרוקצ'יה , עמודים 419, 427). השופטת

פרוקצ'יה למדה על טיבו המיוחד והנבדל של המאסר חלף קנס משורה ארוכה של הוראות בחוק העונשין. הגם שהיתה ערה לכך ש "בכמה עניינים מדמה חוק העונשין את המאסר במקום קנס למאסר פלילי רגיל... חרף אלה אין בהוראות האמורות כדי לשנות מן המסקנה כי מאסר במקום קנס הינו אמצעי נפרד מעונש המאסר הרגיל..." לעניין קביעת תקופתו המרבית. הפרשנות שאומצה העצימה את פגיעתו האפשרית של המאסר חלף קנס. גישה תכליתית, המבקשת לקדם יעד של הרתעה כלכלית, ולהשיג ציות לעונש של קנס גם בעבירות כלכליות חמורות שבגינן מושתים קנסות בשיעורים ניכרים, היא שהכריעה (שם, עמוד 424). עמדתו של השופט

י' טירקל , אשר ראה לנכון לצרף מאסר 'רגיל' למאסר חלף קנס לעניין "תקופת המאסר" המרבית, וסבר:

"נקודת המוצא שלי היא שיש לראות את המאסר-במקום-קנס כאחד מן העונשים המוטלים על הנאשם בגין העבירה ואין לראות אותו כ'אמצעי לגביית הקנס' גרידא... מאסר הוא מאסר" (שם, סעיף 9)

– נותרה דעת מיעוט . ראוי לשים לב לכך שדווקא גישת הרוב בעניין

חכמי

אשר הבדילה בין מאסר חלף קנס לבין מאסר 'רגיל' , ומנעה את צירופם יחדיו עד לתקרת תקופת המאסר בגין העבירה, החמירה עם מי שנשא במאסר

מבחינת "תקופת המאסר" האפשרית. ישום אותה גישה מבדילה בענייננו – סעיף 68א לפקודה – צופן בחובו דווקא הקלה, בכך שאין להחמיר את סיווגו של אסיר בדרך של צירוף מאסר חלף קנס למאסר 'רגיל'. לכך עוד אשוב.

34.

עינינו הרואות, בחקיקה ובפסיקה באה לידי ביטוי גישה נוקשה ביחס למאסר חלף קנס. ראוי עם זאת להדגיש כי הנוקשות באה בדיעבד, כשנוצר הצורך במאסר חלף קנס. מלכתחילה, המגמה היא להשתמש בחרב המתהפכת של המאסר-בכוח כדי להמריץ את מי שחוייב בקנס לשלמוֹ, ובכך להשיג את מטרתו – הרתעה כלכלית. כינויה של דרך ענישה זו – מאסר חלף קנס – מציין חלופיות

דה-פקטו, המאסר בא במקום הקנס, אך אין זו חלופיות שנועדה לבטא העדפה עניינית-ערכית. התכלית הבסיסית היא ענישה כספית-כלכלית, וזו עדיפה על פני שלילת החירות שבאה לידי ביטוי במאסר. הקנס הוא היעד; המאסר הוא חליפו בדלית ברירה.

(ב)

שיקולי הבנה והתחשבות שבקנס ובמאסר חלף הקנס כדרך ענישה

35.

הטלת קנסות מהווה חלק מן המגמה לחתור להשגת מטרותיה של האכיפה הפלילית, תוך צמצום תוצאות הלוואי הקשות הכרוכות במאסר. כך הוא הדבר כאשר הנסיבות אינן חמורות, מוטל קנס ולא מושת מאסר בפועל, והנידון משלם את הקנס מבלי שקם צורך לממש את המאסר חלף הקנס. לא בכדי היה הקנס לדרך ענישה שכיחה בחלק ממדינות העולם המערבי (רבין וואקי עמוד 1711, 1713, הערות שוליים 3 ו- 12). מתוך תפיסה זו יש טעם באמירה

"ניתן לראות בכליאת העבריין בשל השתמטות מתשלום עונש הקנס ככישלון... שכן אחת ממטרותיו העיקריות של עונש הקנס היא להוות חלופה יעילה לעונש המאסר" (שם, עמוד 1723).

36.

ביטוי מובהק לראיה זו ניתן בעניין

ג'עפרי

בו נקבע, כי לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על נשיאתו של מאסר חלף קנס בדרך של עבודות שירות, סמכות אותה יש ליישם בכפוף לנסיבות העניין (ע"פ 1100/91

מדינת ישראל נ' ג'עפרי , פ"ד מז(1) 418, פסקה 19 עמוד 439 (1993)). לכאורה, מבחינה לשונית דווקנית הדרך לקביעה זו לא היתה פשוטה כלל ועיקר. סעיף 51ב(א) לחוק העונשין מורה כך:

"בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים, רשאי להחליט... שהנידון ישא את עונש המאסר... בעבודות שירות... " . המשנה לנשיא (כתוארו אז)

מ' אלון

עמד על-כך שלכאורה הקנס או מאסר חלף הקנס איננו מאסר בפועל, שהרי תשלום הקנס מונע את המאסר. אף על-פי כן, המשיך בית המשפט וקבע, כי מלשון הסעיף כמו גם מן ההיסטוריה החקיקתית נובעת מסקנה אחרת. אשר ללשון הסעיף, הסיק בית המשפט, בין היתר, מסעיפים 46 ו-47(ד) לחוק העונשין, כי

"יחסו של המחוקק למי שנגזר עליו מאסר בשל אי-תשלום קנס כמוהו כיחסו למי שנידון ונגזר עליו מאסר " . משכך, התיבה

"בפועל" נועדה להוציא מתחולת הסעיף מי שנגזר עליו מאסר-על-תנאי, אך לא מי שהושת עליו מאסר חלף קנס. בית המשפט קבע עוד (בהסתמך על הצעת תיקון לחוק העונשין בנושא נשיאת מאסר בעבודות שירות), כי התכליות של נשיאת מאסר בדרך של עבודות שירות, הקטנת הצפיפות בבתי הסוהר וכן

"הגישה הדוגלת בהמרת עונש המאסר לתקופה קצרה בדרך ענישה שאינה לוקה במגרעותיו ההרסניות של המאסר... יפות הן, ביתר שאת, לעניין עבריינים שנגזר עונשם לקנס ולא למאסר. מקובלנו, כי עונש הקנס קל הוא מעונש המאסר . עונש הקנס נגזר בשל עבירות קלות יחסית, ועל אנשים שאינם מעורים בחיי הפשע. מאסרם בפועל אינו דרוש ואינו רצוי... משביקש המחוקק – במקרים מתאימים – למנוע מאסר מאחורי סורג ובריח של מי שנגזר עונשו למאסר בפועל... על אחת כמה וכמה שראוי הוא שמי שנגזר עונשו לקנס ובשל אי-תשלומו יש לאוסרו, שאדם זה יוכל, במקרים ראויים, לרצות את מאסרו מחוץ לכותלי בית הסוהר בדרך של עבודות שירות"

(שם, פסקה 6). קביעה זו משקפת במובהק מִדרוג, תפיסה לפיה מאסר חלף קנס הריהו עונש קל ממאסר פלילי 'רגיל'; זוהי גישה מקלה והומנית, המצמצמת במקרים המתאימים את פגיעתו של מאסר חלף קנס במי שלא עמד בתשלום קנס שהושת עליו.

בית המשפט היה מודע לכך שכנגד המגמה להימנע מתוצאותיה הקשות של הכליאה ניצבת מגמה הפוכה, הצורך לדרבן נידונים לשלם את הקנס (שם, פסקה 8). משכך הדגיש:

"הפעלתה של סמכות זו... נתונה היא... לשיקול-דעתו של בית המשפט... לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, בהתחשב במהות העבירה ונסיבותיה, באישיות העבריין ונסיבותיו ובצורכי החברה והשעה" .

37.

ביטוי נוסף להתחשבות ולהבנה שיעילות מרבית של האכיפה אינה חזות הכל,

ולדגש על שמירת זכויותיו החוקתיות של מי שהוטל עליו מאסר חלף קנס, שלא יֵאסר במפתיע שנים ארוכות לאחר שהושת הקנס, נמצא בעניין

גוסקוב

(רע"פ 837/12

מדינת ישראל נ' גוסקוב

(20.11.12)). שם נקבע, כי טרם מימוש המאסר חלף הקנס תישלח הודעה מפורטת לחייב, תוך ציון פרק זמן קצר להסדרת החוב, לפניה בהשגה לבית המשפט, או לפניה אל המרכז לגביית קנסות בהתאם לסעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו – 1996 (פסקאות כד, לא, לג לדברי השופט (כתוארו אז)

א' רובינשטיין )). כך הובטחה בקרה, הזדמנות נוספת להשגת הסדר שיאפשר עמידה בתשלום הקנס, בטרם כליאה מאחורי סורג ובריח.

38.

פן נוסף של הבנה והתחשבות בטרם נשיאת מאסר חלף קנס בא לידי ביטוי בגישה כלפי חייב דל-אמצעים. גישה זו מתחייבת במובהק מן הזכויות החוקתיות לכבוד האדם, לחירות ולשוויון. כדברי המשנה לנשיא (כתוארו אז)

מ' אלון :

"מאסרו של אדם אך ורק בשל חוסר יכולתו הכלכלית לשאת בתשלום קנס כספי שהוטל עליו אינו מתיישב עם מדיניות ראויה של ענישה פלילית תקינה והולמת. יש בכך משום פגיעה קשה בעקרון השוויון: עבריין בעל אמצעים – יוכל לשלם את הקנס ולא ייאלץ לשהות מאחורי סורג ובריח"

(עניין

ג'עפרי , עמוד 439). למעשה, לגישה זו שורשים גם בתכלית ההרתעתית של הקנס, ואלו שלובים בראיה החוקתית. בהעדר יכולת כלכלית, ממילא אין במאסר כדי להשיג את הפגיעה הכלכלית ובעקבותיה את ההרתעה הכלכלית, שהיא תכליתו של הקנס. כשאין תוחלת לקנס, נשמט הקשר הרציונלי שבין האמצעי לבין המטרה.

39.

מטעמים אלה, יש 'לתפור' את הקנס לפי מידותיו של הנאשם. תחילה הורתה כך הפסיקה (ראו לדוגמא עניין

חכמי , עמודים 428-430)), ובהמשך נקבעה חובה זו בסעיף 40ח לחוק העונשין: "קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם כולל עונש קנס, יתחשב, נוסף על האמור בסעיף 40(א), במצבו הכלכלי של הנאשם, לצורך קביעת מתחם העונש ההולם" . יש לוודא כי לנאשם נתונה אפשרות הבחירה להימנע ממאסר, כי מפתחות הכלא אכן בידיו (עניין

חכמי , עמודים 427-430). התרסה, זילות וסרבנות לשלם קנס, מן הראוי שיביאו את החייב אל מאחורי סורג ובריח; לא כן דלותו. כך לדוגמה, בעניין

פלוני

קבע השופט

ס' ג'ובראן : "בנסיבות אלו בהן הקנס אינו מייצר תמריץ של ממש להימנע מביצוע עבירות דומות בעתיד, ובהן בפועל משמעותו של הקנס היא הטלת עונש מאסר נוסף על המערער, בשל אי עמידתו בתשלום, מצאנו שיש לבטל רכיב זה בגזר הדין"

(שם, סעיפים 20 – 23; להפחתת סכום הקנס משנמצא כי עלה על יכולתם הריאלית של נאשמים, ראו בעניין

מרקדו , פסקה 144 לדברי השופט

א' גולדברג ; רע"פ 3677/13

אלהרוש נ' מדינת ישראל , פסקה 52 לדברי השופט

ס' ג'ובראן

(9.12.2014)).

40.

ברי כי עובדת כליאתו של אסיר שנכלא בגלל אי-תשלום קנס אינה מלמדת, כשלעצמה, מדוע כך ארע. יתכן שיכולת כלכלית דלה עמדה בעוכריו, חרף המסננות שנועדו לברר עניין זה לפני הכליאה; יתכן שכליאתו נבעה מהתרסה וזילות מִדעת בשלטון החוק, חרף המחיר; או העדפה הנובעת ממערכת ערכים או אינטרסים שונה מזו שעליה נסמכת ההנחה שביסוד עונש המאסר חלף קנס, לפיה יעדיף אדם את חירותו על-פני ממונו. רק עיון פרטני בנסיבות כל עניין יכול להאיר על נסיבות המאסר. בעניינו של המבקש דנן קיימות אינדיקציות לא מעטות כי עוניו הביאוֹ למאסר חלף קנס.

העקרון הנובע מתכלית הענישה בדרך קנס ומאסר חלף הקנס

41.

שילוב פניה המורכבות של הענישה בדרך הקנס ומאסר חלף הקנס מלמדנו כי זו נועדה בראש ובראשונה לשמש כאמצעי כלכלי למניעת פשיעה. המאסר חלף הקנס איננו יעד רצוי כשלעצמו, אלא כלי-עזר להבטחת האפקטיביות של הענישה הכלכלית. המגמה הבסיסית היא למנוע את הנזקים הנלווים לכליאה, ובעיקר – שלילת חירותו של מי שידו אינה משגת לשלם את הקנס, בכך שמאסרו לא יקוצר בדרך של שחרור מנהלי.

42.

לעיל ראינו כי המחוקק לא נקט בדרך עקבית לעניינו של מאסר חלף קנס, האם להחמיר או להקל בו ביחס למאסר פלילי 'רגיל', וכי הפסיקה נקטה בגישה תלוית-הקשר. דומני כי העיקרון העולה מן המכלול הוא כי יש להחמיר כאשר הדבר הכרחי ומועיל למניעת שחיקה משמעותית של התמריץ לתשלום הקנס. ואידך – יש להקל.

יִשום

43.

נשוב לסוגיה שעל הפרק: האם מאסר חלף קנס הריהו מצטבר, ובא בנוסף למאסר פלילי 'רגיל' לצורך חישוב "תקופת המאסר" על-פיה מסוּוג אסיר לעניין שחרור מנהלי, במסגרת הוראת סעיף 68א לפקודה? מהו הפועל היוצא מהתלכדות תכליותיהם של שני ההסדרים – מאסר חלף קנס ושחרור מנהלי?

44.

לדידי מן הראוי לקבוע, מצד תכליתו של הסיווג לעניין השחרור המנהלי, כי אי-תשלום קנס, ובעקבותיו – התממשותו של מאסר חלף קנס, אינם מעידים, כשלעצמם, על מסוכנותו של אסיר.

45.

סעיף 71(א) לחוק העונשין מגביל את משך תקופת המאסר חלף קנס ל-3 שנים: "בית משפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס... לא ישולם במועדו..." . הא למדנו על גישתו העקרונית של המחוקק, כי מאסר חלף קנס, כשלעצמו, תקרתו אינה מגעת עד כדי אותו קו-גבול של 4 שנים שנקבע בסעיף 68א לפקודה, כזיקה למסוכנות. כיוצא בזה, כאמור, מאסר חלף קנס יכול לנבוע מסרבנות, זלזול, התרסה, חוסר יכולת כלכלית וכיוצא בטעמים הללו. הפועל היוצא מן האמור הוא כי הערכת המסוכנות אינה משתנה עם צירופם יחדיו של מאסר חלף קנס ומאסר פלילי 'רגיל'. ההיסטוריה החקיקתית, התכליות המשמשות בכאן, ושאר השיקולים שנמנו, מוליכים למסקנה כי לא נכון יהיה להביא בחשבון פרק זמן של מאסר חלף קנס לצורך הסיווג לאחד מסעיפי-המשנה של סעיף 68א לפקודה. גישה אחרת תפגע בחירותו של אסיר במידה העולה על הנדרש.

46.

הדעת נותנת כי שלילת הפחתת שליש מתקופת המאסר בחוק שחרור על-תנאי לגבי מי שנתון במאסר חלף קנס, נובעת מן השחיקה בהרתעה הכלכלית, שהיא כאמור תכליתה של הענישה בדרך המאסר חלף קנס. שונים הם פני הדברים לגבי שחרור מנהלי שמתמצה בפרק זמן של כחמישה אחוזים בלבד מתקופת המאסר, ולפיכך אינו שוחק במידה משמעותית את 'חרב המאסר המתהפכת'. בוודאי כך, בשים לב למתכונת השחרור המנהלי, שלפיה חייב הקנס אינו יודע מראש האם תקוצר תקופת המאסר חלף הקנס במידה ולא ישלם את הקנס ויֵאסר. נמצאנו למדים כי תכליתה של הענישה בדרך המאסר חלף קנס נשמרת גם באי-הבאת תקופת מאסר זו במניין לצורך הסיווג לעניין שחרור מנהלי. התמריץ לשלם את הקנס עודנו קיים.

47.

המשיב טען בתגובתו כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מנהלי. אכן כך הוא. ככל שזוכה אסיר להשתחרר שחרור מנהלי, הריהו נהנה בעקיפין ממחסור במקומות כליאה. אך לבטח ראוי אסיר לכך ששאלת שחרורו המנהלי תישקל על-פי סיווג נכון לקבוצת האסירים שאליה הוא משתייך. ועוד זאת, ואולי עיקר: כל אסיר באשר הוא זקוק לפתח של תקוה: "ברובד עמוק ומופשט שחרור מוקדם ממאסר נותן מקום לתקווה כחלק ממלאכת עיצוב העונש"

(נתנאל דגן

שחרור מוקדם ממאסר: הסמכות המשחררת ושיקול דעתה בעיצוב העונש

347 (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, התשע"ד). תקוותו של אסיר נעוצה גם בגורמים משתנים, אקראיים; היא עבורו סם-חיים. עלינו לזכור ולהזכיר כי עונש המאסר הוא הכרח בל יגונה, אך אינו טרביאלי: "עונשי המאסר על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחרי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר – אין להם מקום בתורת האל. לא יכירם מקומם, על מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה" (רש"ר הירש, שמות כא, ו; דגן מציין שם בה"ש 250 כי ישנם מופעים בספרות השו"ת למאסר כעונש, גם אם לא כעונש מועדף: אהרן קירשנבאום בית דין מכין ועונשין: הענישה הפלילית בעם ישראל – מקורה ותולדותיה 3, 168, 427-437 (2013)).

48.

המסקנה הבלתי נמנעת היא כי אין להלום את הפגיעה הכפולה בחירותו של המבקש: מאסר חלף קנס שגרר עִמו מיניה וביה, לפי שיטת המשיב, גם מניעת שחרור מנהלי, ולפיכך לא קוּצר מאסרו הפלילי ה'רגיל' של המשיב; לכך אין הצדקה.

אני מצרף אפוא את דעתי לדעתו של חברי, השופט נ' הנדל .

ש ו פ ט

על כן אלה נימוקינו לפסק הדין מיום 1.4.2015, כמפורט בסעיף 8 בחוות דעתו של השופט נ' הנדל.

נימוקים