רע"ב 2485/16 יניב גואטה נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט י' בן חמו ) מיום 10.12.2015 ועל החלטתו מיום 4.2.2016 בעת"א 21355-08-15. המבקש מלין על הפעלת פקודת מאסר חלף קנס, שבעטיה נאלץ לרצות 60 ימי מאסר בנוסף לתקופת המאסר שנגזרה עליו.

יוער כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה באיחור, אך בהעדר התנגדות ניתנה ארכה להגשתה (החלטת הרשמת ל' בנמלך מיום 21.3.2016).

רקע

2.המבקש הורשע בעבירה של אינוס וביצוע מעשה מגונה, ונגזרו עליו 42 חודשי מאסר בפועל, ובנוסף: מאסר על תנאי, קנס בסך 2,500 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪ ( תפ"ח 47194-07-11 ). המועד לתשלום הקנס נקבע ליום 1.12.2012 והמועד לתשלום הפיצוי נקבע ליום 1.3.2013. ערעור המדינה על קולת העונש התקבל כך שתקופת המאסר הועמדה על 50 חודשי מאסר לריצוי בפועל וגובה הפיצוי הועמד על 40,000 ₪, ללא שינוי ביתר רכיבי גזר הדין (ע"פ 8998/12).

3.במסגרת הליכי המעצר הפקיד המבקש בקופת בית המשפט ערבון בסך 15,000 ₪. ביום 18.12.2012, לאחר שניתן גזר הדין, פנה המבקש בבקשה לקזז את הקנס שהושת עליו מתוך הסכום שהופקד. המדינה הסכימה לבקשה זו, בתנאי שאם בהמשך המבקש לא יעמוד בתשלום הפיצויים למתלוננת, יועבר הסכום לטובת הפיצויים ו"במצב הדברים האמור, ייראה המבקש כאילו לא שילם את הקנס". יצויין כי תנאי זה הובא ב סעיף 3

לתגובת המדינה. בהחלטתו מיום 25.12.2012, אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ) את קיזוז הקנס ואת השבת יתרת הערבון, תוך הפניה ל סעיף 4 לתגובת המדינה.

המבקש לא שילם למתלוננת את הפיצויים במועד שנקבע. מזכירות בית המשפט המחוזי העבירה את הסכום ששולם לטובת הקנס לטובת תיק הפיצויים, וביום 12.3.2013 הועבר הנושא לטיפולו של המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. יצויין כי בתגובה לפניית בא-כוחו של המבקש, ביום 11.7.2013 הובהר לו מצב הדברים לאשורו.

ביום 27.4.2014 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין המתלוננת לבין המבקש, במסגרת תביעה אזרחית שהגישה כנגדו, לפיו המבקש ישלם למתלוננת סכום של 100,000 ₪, הכולל גם את סכום הפיצוי שנקבע בתיק הפלילי. במסגרת הסכם הפשרה נכתב, בין היתר, כי הצדדים מסכימים לעיכוב גביית הקנס

שנפסק בהליך הפלילי.

ביום 4.5.2014 נשלחה למבקש "הודעה בטרם הוצאת פקודת מאסר חלף קנס", וביום 12.8.2014 חתם בית המשפט המחוזי על פקודת מאסר של המבקש ל-60 ימים חלף תשלום הקנס.

במהלך חודש יולי 2014 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה להורות למרכז לגביית קנסות לחדול מהליכי הגבייה נגדו, אך בקשתו נדחתה בהחלטה שבה נאמר "בית המשפט סיים את מלאכתו בתיק זה זה מכבר. בנוסף, מעבר לדרוש, בית משפט זה במסגרת תיק זה איננו הכתובת הנכונה לסעד המבוקש".

ביום 14.8.2014 פנה בא-כוח המבקש למרכז לגביית קנסות, בבקשה להקפיא את הליכי הגבייה של הקנס והפיצוי, על יסוד הסכם הפשרה. בתגובה לפנייה זו השיבה נציגת המרכז לגביית קנסות ביום 5.10.2014, כי "פנייתך למרכז לגביית קנסות בעניין פיצוי פלילי הועברה לטיפולי [...] המרכז נכון לכבד את הסכם הפשרה [...] ובהתאם לעכב את הליכי הגבייה".

המבקש חזר ופנה למרכז לגביית קנסות (ביום 30.10.2014 וביום 8.12.2014), ונענה במכתב מיום 11.12.2014 כי אי תשלום הקנס באופן מיידי יגרור את הפעלת פקודת המאסר. עוד באותו יום נחתם טופס הפעלת פקודת המאסר בשל אי תשלום קנס. ביום 10.2.2015 השלים המבקש את ריצוי תקופת המאסר חלף קנס וחזר לרצות את תקופת המאסר כפי שנגזרה עליו, ואשר אמורה להסתיים ביום 1.1.2017.

ביום 3.6.2015 פנה בא-כוח המבקש למרכז לגביית קנסות בטענה כי לא ידע על כך שתשלום הקנס נזקף לטובת הפיצויים למתלוננת. המבקש ביקש לבטל את פקודת המאסר וצירף סכום של 2,500 ₪ לטובת תשלום הקנס. המרכז לגביית אגרות קיבל את התשלום וביום 9.6.2015 פנה לשירות בתי הסוהר בבקשה לבטל את פקודת המאסר חלף קנס, אך לאחר שהובהר כי המבקש כבר ריצה את מלוא תקופת המאסר חלף קנס, בוטלה פנייה זו (במכתב מיום 16.6.2015), והסכום ששילם המבקש בגין הקנס הוחזר לידיו.

המבקש הגיש בעצמו עתירה לביטול תקופת המאסר אותה ריצה עקב אי תשלום הקנס, ועתירתו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 10.12.2015. ביום 28.12.2015 הגיש המבקש באמצעות בא-כוחו "בקשה לעיון חוזר" בפסק הדין. לאחר קבלת תגובת המדינה נדחתה גם בקשה זו, בהחלטה מיום 1.2.2016.

תמצית טענות הצדדים בהליך הנוכחי

4.בבקשה דנא נטען על-ידי המבקש כי הוא שילם את הקנס כבר ביום 18.12.2010, ולכן לא היה מקום להפעיל נגדו את פקודת המאסר או להוסיף על חיוב הקנס תוספת ריבית ופיגורים. לשיטתו, מרגע שנחתם הסכם הפשרה עם המתלוננת, לא היה למרכז לגביית קנסות מעמד או סמכות לגבי רכיב הפיצויים, ומכאן שהמרכז פעל שלא כדין כאשר העביר את הסכום ששולם כקנס לטובת חשבון הפיצויים.

המשיבים ביקשו לדחות את הבקשה על הסף, משום שהיא אינה חורגת מעניינו של המבקש, ולא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות רשות לערער. כמו כן הדגישו המשיבים, כי המבקש מעלה טענות שלא נטענו על ידו בעתירה המקורית לבית המשפט לעניינים מינהליים, אלא רק מאוחר יותר במסגרת בקשתו לעיון חוזר. לגופו של עניין נטען כי המשיבים פעלו בהתאם להחלטות שיפוטיות; לא נפל פגם באופן חישוב תקופות המאסר; ואין אפשרות להשיב את הגלגל לאחור. עוד נטען, כי פקודת המאסר הוצאה כדין לאחר שהובהר למבקש מצבו המשפטי.

דיון והכרעה

5.דין הבקשה להידחות מאחר שאיננה חורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי ועל כן אינה עומדת באמות המידה המצומצמות למתן רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר ( רע"ב 141/16 דסאי נ' שירות בתי הסוהר (10.4.2016); רע"ב 8733/14 סלע נ' שירות בתי הסוהר (14.11.2011)) . אך גם אם אניח לטובת המבקש, כי מדובר במעין ערעור ראשון על הפעלת שיקול דעת מינהלי, הרי שגם לגופו של עניין יש לדחות את טענותיו של המבקש, ואף אם ההתנהלות בעניינו אינה חפה מקשיים פרוצדורליים מסויימים, עדיין אין מדובר בפגמים מהותיים ששינו את מצבו לרעה.

אך לאחרונה חזרתי וציינתי כי "משהופעל כבר המאסר חלף הקנס, אין להשיב הגלגל לאחור לגבי התקופה שהמבקש כבר ריצה על חשבון החוב" (בש"פ 3266/16 קליין נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (4.5.2016)). הלכה זו נקבעה בבג"ץ 60/83 שעת נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד לז(1) 754 (1983) ומאז השתרשה בפסיקה (רע"ב 1049/15 ניזרי נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 32 (18.6.2015); רע"ב 6201/11 טייב נ' שירות בתי הסוהר , פסקה ו (14.11.2011)). אמנם אילו היה מתברר כי פקודת המאסר הוצאה אך ורק בשל טעות מזכירותית, כפי שטען המבקש, ניתן היה להרהר אחר הדברים, אך לאחר עיון בחומר שהונח בפניי אינני סבור כי כזה הוא המקרה הנוכחי.

6.המבקש שילם סכום מסויים לחשבון הקנס, ולאחר שהפיצויים למתלוננת לא שולמו במועד, נזקף סכום זה לטובת הפיצויים. "העברה" זו מחשבון הקנס לחשבון הפיצויים נעשתה בהתאם להוראת סעיף 77(ג) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ): "סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים". נזכיר כי הדבר אף הובהר למבקש שחור על גבי לבן בהודעות המדינה מיום 20.11.2012, 19.12.2012 ו-11.7.2013, ובנסיבות אלה התקשיתי לקבל את טענתו של המבקש לפיה הוא לא ידע על העברת סכום הקנס לטובת הפיצויים . אשר להחלטתו של כב' השופט נויטל

מיום 25.12.2012 יצויין כי נראה שנפלה בה טעות סופר והכוונה היתה להפנות לסעיף 3 לתגובת המדינה. בין כה ובין כה, גם סעיף 4 מתבסס על קודמו, ונכתב בו כי "בנסיבות אלה, נסכים כי מסך כספי המבקש [...] יקוזז תשלום הקנס [...]" , ולכן אין בכך כדי לסייע למבקש.

7.בבקשה לרשות ערעור נטען שהשימוש בסעיף 77(ג) לחוק העונשין שגוי "וזאת לנוכח העובדה שהקנס שולם זה מכבר עת קוזז מסכום ההפקדה – ביום 19.12.12 – ולבטח לא נכון לאור הסכם הפשרה שאושר מיום 27.4.14". נראה כי ציטוט זה ממחיש את טעותו של המבקש, אשר לא הקפיד לייחס משמעות לסדרם של האירועים על ציר הזמן. את חוקיותה של פקודת המאסר יש לבחון בהתאם למועד הוצאתה. נכון ליום 12.8.2014, בו הוצאה פקודת המאסר, לא שולם הקנס, שהרי הסכום ששולם נזקף כדין לטובת הפיצויים, כאמור.

אמנם הסכם הפשרה שחתמו המבקש והמתלוננת זכה לתוקף כבר ביום 27.4.2014, אלא שעל פי החומר המונח בפניי, הסכם הפשרה הובא לידיעת המרכז לגביית קנסות רק לאחר שנחתמה פקודת המאסר.

גם בשלב זה המצב עדיין היה הפיך, שכן הוצאת פקודת המאסר אינה סוף פסוק, אך כאן מגיעה תקופה של כחצי שנה

שבה שקט המבקש על שמריו ובמהלכה הוא סיים לרצות את עונש המאסר חלף קנס. הכוונה היא לתקופה מיום 11.12.2014, אז הוזהר המבקש ובמקביל הופעלה פקודת המאסר, ועד ליום 3.6.2015, בו פנה המבקש למרכז לגביית קנסות.

8.בשולי הדברים יוער כי לא נהירה לי טענתו של המבקש, לפיה ביום 13.1.2013 (טרם המועד לתשלום הפיצויים) הושת עליו קנס פיגורים, ובכך הוא מוצא ראיה ניצחת לכך "שתשלום הקנס נשא ריבית והצמדה ללא כל קשר לשילום הפיצוי". הנפקות של טענה זו עשויה להיות לעניין ההיבט הכספי של החיוב בריבית והצמדה, אך לא עלה בידי להבין את הקשר בין טענה זו לבין חוקיותה של פקודת המאסר. להסרת ספק יובהר, בהקשר זה, כי די היה בתשלום קרן

הקנס כדי למנוע את הפעלת פקודת המאסר.

9.אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.