רע"ב 10509/06 יעקב פרידמן נ. שירות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אוהד) מיום 18.12.06, בה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת הממונה על עבודות השירות שלא לאפשר לו להיעדר מעבודות השירות למשך 10 ימים.

2.

המבקש הורשע בעבירות מס לפי פקודת מס הכנסה, ונגזר עליו עונש מאסר בן 6 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. ביום 15.10.06 החל המבקש לרצות את עונשו. ביום 12.11.06 פנה המבקש אל הממונה על עבודות השירות (להלן - הממונה) בבקשה לאפשר לו להיעדר מן העבודות למשך 10 ימים, למטרת נסיעה עסקית אל מחוץ לישראל. הממונה סירבה לבקשה זו. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וביקש להורות למשיבים לאפשר את יציאתו אל מחוץ לישראל במהלך עבודות השירות. ביום 18.12.06 דחה בית המשפט קמא את עתירתו של המבקש וקבע כי המשך ניהולם של עסקים, בארץ או בחו"ל, אינו בא בגדר המקרים בהם יש לאפשר לעובד השירות להפסיק את עבודתו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

את בקשתו מבסס המבקש על תקנה 10(ב) לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות), התשמ"ח-1987 (להלן - התקנות). תקנה זו מקנה לממונה (ולמפקח) סמכות לאשר לעובד השירות להיעדר מעבודתו, לעשרה ימים לכל היותר "...מסיבה מיוחדת אחרת שתיראה לממונה...". הוראה זו באה מיד לאחר תקנה 10(א), בה מדובר על היעדרות באישור "בימי אבל במשפחה שמטעמי דת או נוהג לא עובדים בהם". הוראות נוספות בתקנה 10 מדברות על היעדרות באישור בעת שביתה או השבתה ועקב סיבות דומות. טענתו המרכזית של המבקש היא כי לא היה טעם של ממש לסרב לבקשתו להפסיק את עבודות השירות. לשיטתו, צורך עסקי דחוף מצדיק מתן אישור להיעדר מעבודות השירות, לפי תקנה 10(ב) הנ"ל. צורך עסקי כזה אכן מתעורר, לדעתו, שכן אם לא יתאפשר לו לצאת את הארץ לפגישות עסקיות תתבטל עסקה מסוימת וייגרם לו הפסד כספי גדול.

4.

דין הבקשה להידחות. סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מאפשר לבית המשפט הגוזר את הדין להחליט שהנידון יישא את מאסרו בעבודות שירות. כלומר, עבודות השירות אינן סוג נוסף של עונש, אלא אך צורה מיוחדת לנשיאתו (רע"פ 42/89 מדינת ישראל נ' ועקנין , פ"ד מג(1) 511). זו למעשה אופציה שמוענקת לנאשם, שכן נגזר עליו עונש מאסר, אך ניתנת לו האפשרות לרצות את מאסרו מחוץ לכותלי בית הכלא (ראו למשל, רע"ב 8648/04 הרץ נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 426/06 נאסר חווא נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם)). עובד השירות מרצה עונש ואין הוא יכול להיעדר מן העבודות כל אימת שיחפוץ, כשם שאין ביכולתו של אסיר המרצה את עונשו בבית הכלא לצאת ולבוא בשעריו כרצונו. האסיר המרצה עונשו בעבודות שירות זקוק לאישור מן הממונה (או המפקח) על עבודות השירות אם ברצונו להיעדר מעבודתו. תקנה 10(ב) לתקנות מקנה לממונה שיקול דעת לאפשר היעדרות שכזו. בית המשפט קמא סבר שאין מקום, במסגרת הסעיף האמור, לאפשר למבקש להפסיק את עבודות השירות שנגזרו עליו במטרה לצאת את המדינה לצורך עסקיו. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא. אכן, מטבע הדברים פחותות המגבלות המוטלות על עובד השירות ביחס לאסיר רגיל, אולם עודנו אסיר הוא, המרצה את עונשו. אין מקום לאפשר לאסירים, בין אם מרצים הם את עונשם בין כותלי הכלא ובין אם בעבודות שירות, להפסיק את ריצוי עונשם אך ורק מן הטעם שהתעורר להם צורך עסקי דחוף. אין זו כוונתו של סעיף 10(ב) לתקנות. כפי שציין בית המשפט קמא, היעדרות מעבודות השירות "מסיבה מיוחדת" תאושר רק במקרים חריגים ונדירים, כגון מצב רפואי קשה במיוחד של בן משפחה קרוב. המקרה דנא אינו אחד מן המקרים הללו.

5.

אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא. הבקשה נדחית, איפוא.