רע"ב 10917/05 יוסף אלקיים נ. מדינת ישראל

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 21.9.05 (השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין), בתיק עע"א 2517/05, בו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א – 2001 (להלן: החוק) מיום 8.8.05.

ב.המבקש מרצה עונש מאסר של ארבע שנים ושמונה חודשים בגין עבירות סחר בסם מסוכן, שידול קטין לסמים מסוכנים, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, הפרת הוראה חוקית, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ונסיון לקבל דבר במרמה והתחזות. העונשים הוטלו עליו בשני תיקים שונים, תוך הפעלת מאסר על תנאי מתיק קודם. בתיק הראשון (ת"פ (שלום ירושלים) 2886/02, השופט לי-רן) נקבע שהמבקש נטל חלק בקשר להונאת מוסדות באמצעות שימוש בהמחאות מזויפות. המבקש אמנם לא השתתף בזיוף ההמחאות אך הוא השיג משני קטינים את פרטי חשבון הבנק שלהם, ובכך עירב אותם בפרשת ההונאות. בתיק השני (ת"פ (שלום ירושלים) 5405/02, השופט מינץ) נקבע כי המבקש, בעודו משוחרר בתנאי מעצר בית, הפעיל קטין לסחור עבורו בסמים, תוך שהוא עוקף את תנאי שחרורו. בגזר הדין צוין כי השימוש שעשה המבקש בקטין הביא להידרדרותו להתנהגות עבריינית קשה. בתיק זה הופעל גם מאסר על תנאי.

ג.ביום 8.8.05 דחתה ועדת השחרורים את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. בהחלטתה התייחסה הועדה לכך שלמבקש בעברו שישה מאסרים בפועל, משלושה מהם שוחרר שחרור מוקדם, אך שב לעבור עבירות. כן התייחסה הועדה לעובדה שבשני התיקים עשה המבקש שימוש בקטינים. ולבסוף, הועדה ציינה כי המבקש טען בפניה כי הוא בן 74, בעוד שבפועל הסתבר כי הוא צעיר במעל עשר שנים. בבקשה הנוכחית טוען המבקש כי הוא אדם מבוגר ובעל משפחה מרובת ילדים, התנהגותו בבית הסוהר טובה, והוא אף יצא לסבב חופשות מהם תמיד שב במועד. כן נטען כי הרשות לשיקום האסיר המליצה לשחררו, בתנאי שישתלב במסגרת שיקומית אליה התקבל, ושהמבקש מגלה מוטיבציה גבוהה להשתלב בתכנית השיקומית המוצעת.

ד.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על החלטת הועדה, בקבעו כי אין מקום להתערב בגישתה נוכח מסוכנותו הספציפית של המבקש.

ה.לאחר עיון בתגובת המשיבה, המתנגדת למבוקש מטעמיהם של הועדה ובית המשפט, אין בידי להיעתר לבקשה. מעבר לכך שהבקשה אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור (ראו רע"ב 7/86 חיים לואיס וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – הנשיא שמגר; רע"ב 6526/97 אוריאל דוידי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) – הנשיא ברק), סבורני כי גם לגופו של עניין לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים. למבקש עונשי מאסר קודמים, משלושה מהם השתחרר שחרור מוקדם ומיד שב לסורו. בעניין זה נכתב בידי סגן הנשיא (בדימוס) שרון, המכהן שנים רבות בועדות שחרורים:

"עברו הפלילי של האסיר מכביד לא רק בשל מאסר קודם, אלא משום שהוא כולל גם שחרור מוקדם. גם אם לא הייתה הפרה של תנאי השחרור שהביאה לביטול שחרורו של האסיר, הרי שעצם חזרתו לבצע פשע לאחר שזכה לאמון ועדת השחרורים יש בה כדי להוסיף משקל כבד לכף חובתו של האסיר... שובו לבית הכלא מעיד לכאורה שאינו ראוי לאמון נוסף. ככל שמספר השחרורים הקודמים גדול יותר, כך הולך ומכביד המשקל לחובת האסיר, שהרי הדבר מצביע על כך שהוא לא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו, הוא מעל באמון ועדת השחרורים וחזר ופגע בשלום הציבור... כאשר אסיר לא למד את הלקח משחרורו המוקדם הקודם, אין חוסר סבירות בגישת ועדת השחרורים שאינה מוכנה לתן לו הזדמנות נוספת, אף אם חרטתו כנה, והתנהגותו בבית הכלא חיובית" (א' שרון, שחרור מוקדם ממאסר , 171).

ו.אכן סעיף 9(8) לחוק קובע כי הועדה תתן משקל להמלצת הרשות לשיקום האסיר, אך על אף ההמלצה החיובית שניתנה, אין להתעלם מהעובדה שאת עבירות הסמים ביצע המבקש בעודו בתנאי מעצר בית, ושעה שאינו מקיים את תנאי התכנית של הרשות לשיקום האסיר שעמדה בבסיס ההחלטה לשחררו. אמנם שיקום האסיר מהווה אינטרס רב חשיבות במסגרת שיקול דעתה של הועדה, אך קודם לו בטחון הציבור והצורך להגן עליו (בג"ץ 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים - גוש דרום (לא פורסם), השופט - כתארו אז - חשין). למבקש קרוב לשלוש עשרות הרשעות קודמות, הוא נאסר שוב ושוב, ודומה כי לא למד את לקחו. אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, וברי - גם בכל הרצון הטוב לתמוך בשיקום - כי התנהגות המבקש עד היום אינה מצדיקה מתן זכות זו.

ז.דין הבקשה להידחות.