רע"ב 1862/15 חיים מהרבנד נ. שירות בתי הסוהר

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברנט ) בעת"א 24673-03-15 מיום 12.3.2015 וההחלטות שקדמו לה מיום 11.3.2015, שבמסגרתן נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת המשיב להעבירו מבית הסוהר "השרון" לבית הסוהר "אשל".

תמצית הרקע העובדתי

1.

המבקש, חיים מהרבנד , הינו אסיר המרצה החל מחודש יולי 2013 עונש של חמש וחצי שנות מאסר בפועל בגין עבירות מרמה ואיומים והפעלת מאסר על תנאי. המבקש מסווג כאסיר בקטגוריה א', ועד לאחרונה שהה בבית סוהר "השרון". זהו מאסרו השמיני של המבקש והוא צפוי להסתיים בחודש ינואר 2019.

2.

ביום 10.3.2015 התקבלה אצל המשיב החלטה להעביר את המבקש מבית הסוהר "השרון" לבית הסוהר "אשל". לטענת המשיב, החלטה זו התקבלה לאור מעורבות שלילית של המבקש בבית הסוהר, ותוך התחשבות בעובדה שהמבקש הינו טעון הגנה ולכן אינו יכול להיות מוחזק בכל מתקני הכליאה אלא רק במתקנים מסוימים.

3.

ביום 11.3.2015 נמסרה למבקש הודעה על כוונת המשיב להעבירו לבית הסוהר "אשל". בו ביום הגיש המבקש – באמצעות בא-כוחו, עו"ד אילן שדי – עתירה מנהלית בהולה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה נטען בקצרה כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה ובלתי צודקת. לצד העתירה הגיש המבקש גם בקשה למתן צו ביניים לעיכוב ביצוע החלטת המשיב עד להכרעה בעתירה. בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ברנט ) הורה לעכב את ביצוע החלטת המשיב עד להחלטה אחרת וקבע דיון בעתירה כבר ליום המחרת, 12.3.2015, בהיעדר המבקש. בעקבות החלטה זו הגיש בא-כוח המבקש בקשה לקיים את הדיון בנוכחות המבקש, במסגרתה נטען כי נוכחות המבקש נחוצה לשם מתן מענה לטענות המשיב שמטבע הדברים יוצגו רק בדיון עצמו או בסמוך לו. נטען כי לשם קיום הדיון בנוכחות המבקש יש לאפשר דחייה קצרה של מועד הדיון (ובמקביל לעכב את ביצוע החלטת המשיב). בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו וקבע כי הדיון יתקיים במועד שנקבע ללא נוכחות המבקש. בא-כוח המבקש פנה בשנית וביקש לקיים את הדיון בנוכחות המבקש, אך גם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

4.

בסמוך לפני הדיון הוגש כתב תשובה קצר מטעם המשיב. המשיב טען בתשובה כי מדובר בהחלטה מנהלית סבירה שהתקבלה על ידי הגורמים הרלבנטיים לנוכח ריבוי מעורבות שלילית של המבקש בבית הסוהר "השרון", ותוך התחשבות בעובדה שהמבקש הינו אסיר טעון הגנה שיכול להיות מוחזק רק במתקני כליאה מסוימים.

5.

ביום 12.3.2015 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בפתח הדיון שב בא-כוח המבקש וביקש לדחות את מועד הדיון במספר ימים כיוון שאינו מכיר את פרטי הרקע העובדתי ולכן אינו ערוך לדיון. נטען כי המשיב פעל באופן בלתי סביר ובלתי תקין, כשהודיע למבקש על הכוונה להעבירו מבית סוהר אחד לאחר בהתראה קצרה של מספר שעות בלבד, באופן שלא איפשר לבא-כוחו ללמוד כראוי את הרקע להחלטה. עוד נטען כי מדובר בצעד ענישתי שננקט על ידי המשיב על מנת להרתיע את המבקש ולהענישו על עתירות האסיר הרבות שהוא הגיש לבית המשפט המחוזי. נטען כי המשיב לא פירט את הסיבה להחלטתו להעביר את המבקש, לאחר שהייה של כמעט שנתיים בבית סוהר "השרון", לבית סוהר אחר, וכי לא הוצג שום מידע מודיעיני המלמד על סכנה שנשקפת לאחרים מהמבקש או להיפך. עוד נטען כי העברתו של המבקש לבית סוהר "אשל" תקשה מאד על בני משפחתו המתגוררים במרכז הארץ להגיע לבקרו. לבסוף נטען כי העברתו של המבקש לבית סוהר אחר תסב לו נזק בלתי הפיך.

6.

במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי הציג בא-כוח המשיב לבית המשפט ולבא-כוח המבקש פראפרזה המפרטת את הטעמים לקבלת ההחלטה בעניינו של המבקש, לפיה במהלך שהותו של המבקש בבית סוהר "השרון" הצטברו לגביו ידיעות מודיעיניות רבות בדבר מעורבות והתנהגות שלילית. בנוסף הוגש לעיונו של בית המשפט חומר מודיעיני מסווג בעניינו של המבקש. בא-כוח המבקש טען כי הפראפרזה שהוגשה במהלך הדיון הינה "עמוד אחד... [ו]אין בה כלום גם". נטען כי אם באמת יש חשש לביטחון של מישהו, אז ניתן לשים אותו בהפרדה לכמה ימים על מנת לאפשר דיון מושכל בעתירה. בהמשך הדיון טען בא-כוח המבקש כי במסמכים שהוצגו במהלך הדיון נכללה גם חוות דעת של מפקד בית הסוהר "השרון" – אשר מדברת על "ריבוי מניפולציות" ומזכירה את עתירותיו הרבות של המבקש לבתי המשפט, לרבות עתירה שבמסגרתה ביקש שתוכן לו שקשוקה במקום חביתה – וכי הדבר מחזק את התחושה שכל מטרתה של החלטת המשיב הינה להעניש את המבקש על כך שהוא "אסיר נודניק" שנוהג להגיש עתירות אסיר רבות וטורדניות.

7.

בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ברנט ), שהיא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן. בית המשפט ציין כי החלטת המשיב התקבלה על ידי הגורמים הרלבנטיים בשל ריבוי מעורבות שלילית של המבקש בבית סוהר "השרון", על רקע חוות דעת של גורמי המודיעין, ותוך התחשבות בעובדת היותו אסיר טעון הגנה שניתן להחזיקו רק במתקני כליאה מסוימים. בנוסף צוין כי הוגש לעיון בית המשפט חומר מודיעיני רב בדבר התנהלות שלילית ומעורבות פלילית רבה של המבקש בין כתלי בית הסוהר. בית המשפט קבע כי "החלטה בדבר מקום כליאתו של אסיר הינה בליבת שיקול הדעת המנהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר ובית המשפט ימנע מלהתערב בשיקול דעת זה, אלא אם מדובר בשיקול פסול או בלתי סביר", וכי מקרה זה אינו מצדיק התערבות של בית המשפט. לבסוף צוין כי מעיון ברשימת המבקרים של המבקש עולה כי אם בנו לא ביקרה אותו מתחילת מאסרו ולו פעם אחת. לפיכך נקבע כי יש לבטל את הצו הארעי ולדחות את העתירה.

8.

מיד לאחר הקראת ההחלטה ביקש בא-כוח המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר לו להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לעיכוב ביצוע, שכן לא מדובר בצעד בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לשנותו אם יחליט בית המשפט זה להתערב בהחלטת המשיב.

בקשת רשות הערעור ותשובת המשיב

9.

למחרת, ביום 13.3.2015, הגיש בא-כוח המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ולצידה בקשה "בהולה" למתן צו ביניים. בהחלטתי מיום 13.3.2015 דחיתי את הבקשה למתן צו ביניים וקבעתי כי אף אם יועבר המבקש לבית סוהר אחר, אין מדובר בפעולה בלתי הפיכה וניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו בבוא היום, ככל שתתקבל בקשת רשות הערעור. לצד זה הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה ולצרף את החומר המודיעיני הרלבנטי שהוצג לבית המשפט המחוזי.

10.

בבקשת רשות הערעור שב המבקש וטוען – באמצעות בא-כוחו, עו"ד אילן שדי – כי החלטת המשיב הינה החלטה שרירותית ובלתי סבירה בנסיבות העניין, שכל מטרתה הינה להעניש את המבקש על כך שהגיש בעבר עתירות רבות, שחלקן טורדניות. בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשתו לדחות את מועד הדיון בכמה ימים על מנת לאפשר למבקש עצמו להיות נוכח בדיון. נטען כי בכך נפגעה קשות זכות הטיעון של המבקש, כיוון שבא-כוחו לא הכיר לעומק את הרקע שקדם להחלטה (למשל, עתירותיו הרבות של המבקש בעבר) ולכן גם לא יכול היה לייצגו באופן הטוב ביותר. לבסוף נטען כי ישנן נסיבות אנושיות שראוי לשקול במקרה דנן, ובהן העובדה כי העברתו לבית סוהר בדרום הארץ תסכל את האפשרות שאימו הקשישה וחולת הסרטן של המבקש ובנו בן השנה וחצי יבואו לבקרו במהלך תקופת כליאתו הממושכת.

11.

בתשובתו טוען המשיב – באמצעות בא-כוחו, עו"ד אבי מיליקובסקי – כי אין מקום להתערב בהחלטתו להעביר את המבקש לבית סוהר אחר, וכי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שדחה את עתירת המבקש. נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף לנוכח פסיקת בית משפט זה, אשר קבע לא אחת כי רשות ערעור על החלטות בענייני אסירים תינתן רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לרבות החלטות שעוסקות בהעברתו של אסיר ממתקן כליאה אחד לאחר. נטען כי הבקשה דנן אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית וכל עניינה בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש. בבחינת למעלה מן הצורך נטען כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן במישור העקרוני החלטה של המשיב שעוסקת בניוד אסיר ממתקן כליאה אחד לאחר הינה החלטה המצויה בליבת שיקול הדעת המנהלי של המשיב, וכי בית משפט זה פסק כבר בעבר שאין לאסיר זכות קנויה לבחור את בית הסוהר שבו ישובץ. עוד נטען כי ההחלטה בעניינו של המבקש הינה החלטה סבירה שהתקבלה משיקולים עניינים, על יסוד החומר המודיעיני שהצטבר בעניינו, וכי אין יסוד לטענה שמדובר בצעד ענישתי. לבסוף, באשר לטענת המבקש בדבר פגיעה בזכות הטיעון שלו, נטען כי אין לטענה זו בסיס בנסיבות העניין, שכן החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה לאחר דיון ממושך ומעמיק, שבו טען בא-כוח המבקש באריכות, ולאחר שהוצגה לו פראפרזה של החומר המודיעיני בעניינו של המבקש.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בבקשה, בתשובת המשיב ובחומר המודיעיני שצורף לתשובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

13.

בפסיקת בית משפט זה השתרשה היטב הקביעה כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בעתירות בענייני אסירים לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית. זהו המבחן העקרוני בנוגע לכל סוגי בקשות רשות הערעור בענייני אסירים [ראו למשל: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)], וזהו גם המבחן בנוגע לבקשות רשות ערעור שעוסקות בהחלטות של שירות בתי הסוהר בדבר מקום כליאתם של אסירים ובדבר העברתם ממתקן כליאה אחד לאחר. בית משפט זה קבע לא אחת כי אין לאסיר, ככלל, זכות קנויה לגבי מקום הכליאה שלו, והנחת המוצא לדיון היא שהחלטה להעבירו לבית סוהר אחר אינה פוגעת בזכות יסוד שלו ואינה מבססת עילת תביעה או עתירה. עוד נקבע כי החלטות מסוג זה הן בליבת שיקול הדעת המנהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, וכי לרוב לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של שירות בית הסוהר בעניינים מסוג זה [ראו למשל: רע"ב 1004/12 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל (19.2.2012) (להלן: עניין פרנסואה אבוטבול ); רע"ב 8126/11 מג'דבה נ' שירות בתי הסוהר (1.2.2012); רע"ב 1460/11 אסי אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר

(12.6.2011) (להלן: עניין אסי אבוטבול )]. נקבע כי החלטות מסוג זה מתבססות על מגוון רחב של שיקולים – שיקולים כלל-מערכתיים, כגון: חלוקת עומס האסירים, צפיפות המתקנים, כמות הסוהרים במתקנים השונים; ושיקולים פרטניים הנוגעים לאסיר כזה או אחר, כגון: מידע מודיעיני המלמד על סכנה הנשקפת לו או ממנו ביחס לאסירים אחרים וגם שיקולים הומניטאריים [ראו למשל: עניין פרנסואה אבוטבול בפסקה 10; עניין אסי אבוטבול בפסקה 7]. אכן, אין לשלול התקיימותם של מקרים שבהם ימצא בית המשפט לנכון להתערב בהחלטות מסוג זה, וזאת כאשר יוכיח המבקש כי ההחלטה להעבירו ממתקן כליאה אחד לאחר נגועה באחד הפגמים המצדיקים התערבות מכוח המשפט המנהלי – כגון שרירות, שיקולים זרים, חוסר סבירות וכיו"ב – אך מטבע הדברים מדובר במקרים חריגים ונטל ההוכחה מוטל על המבקש.

14.

בשים לב לאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה שלפנַי להידחות. הבקשה נטועה כולה בנסיבותיו הפרטניות של המבקשת, והיא אינה מעוררת שום בעיה בעלת חשיבות משפטית או כללית. בית המשפט המחוזי מצא לנכון לדחות את עתירת המבקש לאחר ששמע את טענות הצדדים ולאחר שעיין בחומר המודיעיני בעניינו של המבקש ומצא כי החלטת המשיב הינה סבירה. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

15.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי עיינתי בחומר המודיעיני בעניינו של המבקש. מטבע הדברים לא אפרט בנקודה זו, אך אציין כי מדובר במידע שלילי רב, וכי כבית המשפט המחוזי גם אני סבור כי לאור מידע זה החלטת המשיב להעביר את המבקש למתקן כליאה אחר הינה החלטה סבירה ביותר. זאת ועוד, לא מצאתי בסיס לטענת המבקש כי מטרתה של ההחלטה להעבירו לבית הסוהר "אשל" הינה להענישו על העתירות הרבות שהגיש עד היום. מדובר למעשה בטענה המייחסת למשיב שיקולים זרים בקבלת ההחלטה, וסבורני כי המבקש כלל לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בנסיבות העניין. יש לדחות גם את הטענה כי העברתו של המבקש לבית סוהר "אשל" הממוקם בדרום הארץ תמנע מבני משפחתו לבקרו במהלך תקופת מאסרו. מבלי לזלזל חלילה בחוסר הנוחות שתיגרם לבני משפחתו של המבקש מהארכת משך הנסיעה לדרום הארץ, סבורני כי המרחקים במדינתנו אינם כה משמעותיים כדי להפוך חוסר נוחות זה לשיקול שיש לייחס לו משקל כלשהו בנסיבות העניין [השוו: עניין פרנסואה אבוטבול בפסקה 11]. לבסוף, יש לדחות גם את טענת המבקש כי בית המשפט שגה בקבעו את הדיון בעתירתו למועד מוקדם בהיעדר המבקש עצמו ובדחותו את בקשות בא-כוחו לדחות בכמה ימים את הדיון על מנת לאפשר לו ללמוד את הרקע לעתירה ועל מנת לאפשר למבקש עצמו לנכוח בדיון. לא מדובר בדיון שהתקיים במעמד צד אחד, מבלי שהמבקש נוכח או מיוצג בו, אלא בדיון שבו נכח בא-כוח המבקש, ושבו התאפשר לו לטעון באריכות וביסודיות. משכך, לא מצאתי כי נפגעה כהוא זה זכות הטיעון של המבקש. בשולי הדברים לא למותר לציין כי לטעמי החלטתו של בית המשפט לפָנות את יומנו ולקיים דיון דחוף כבר יום למחרת הגשת העתירה אינה רק החלטה סבירה אלא אף החלטה ראויה בנסיבות העניין. בית המשפט ביקש לאזן בכך בין זכותו של המבקש לעתור כנגד החלטת המשיב לבין האינטרס של המשיב להוציאה לפועל בהקדם, ומעת שהמבקש יוצג בדיון על ידי בא-כוחו, לא הייתה הצדקה של ממש לדחות את הדיון בכמה ימים נוספים תוך עיכוב ביצוע של ההחלטה.

16.

לנוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.