רע"ב 6223/15 יעקב בן יששכר נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא א' טל ) ב-עת"א

48000-06-15.

כפי שיפורט להלן, עניינה של העתירה, מושא הבקשה שבפני, היא, למעשה, בהגשת בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת נ' אהד ) מתאריך 09.06.2015 ב-עת"א 58525-05-15, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש לבטל את

החלטת וועדת המיון של שירות בתי הסוהר (להלן: ועדת המיון ) לשבצו בבית סוהר אלה , הממוקם בדרום הארץ.

להלן אביא הנתונים הצריכים לעניין, וההליכים הקודמים לבקשה שבפני.

רקע עובדתי וההליכים הקודמים לבקשה

2.

המבקש נידון לתקופת מאסר של שנה בגין שימוש במסמך מזויף וזיוף בכוונה לקבל דבר, וזאת החל מתאריך 01.04.2015. המבקש החל את ריצוי מאסרו בבית הסוהר רימונים , ולאחר מכן הוחלט להעבירו לבית הסוהר אלה , הממוקם בדרום הארץ (להלן: החלטת וועדת המיון ).

3.

בתאריך 30.05.2015 המבקש עתר לבית המשפט המחוזי הנכבד, בבקשה

להורות על ביטולה של החלטת וועדת המיון (להלן: העתירה הראשונה ). נוכח הגשת העתירה

הראשונה – בית המשפט המחוזי הנכבד הורה, בתאריך 04.06.2015, על עיכוב ביצוע העברתו של המבקש לבית הסוהר אלה עד להחלטה אחרת, וקבע דיון בעתירה בפני שופט תורן.

4.

לאחר קיום דיון בעתירתו של המבקש ושמיעת טענות הצדדים – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בתאריך 09.06.2015 כי בנסיבות אין מקום להתערב בשיקול הדעת המקצועי של שירות בתי הסוהר בעניין שיבוצו של המבקש, ולפיכך דחה את העתירה. כן הורה על עיכוב ביצוע ההעברה למשך 48 שעות, וזאת נוכח בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע העברתו כדי שיוכל להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בקשת רשות הערעור מטעם המבקש הועברה למזכירות בית משפט זה על ידי המשיב בהודעה מטעם המשיב, שנשלחה בתאריך 11.06.2015, ובה נכתב כך:

"הנ"ל הגיש היום בשעה 16:30 בקשה לרשות ערעור בעליון רע"ב וזאת לאחר שכבר עברו 48 שעות מעת ההחלטה בבית משפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז אשר היתנה עיכוב ביצוע ההחלטה למשך 48 שעות בלבד מ-09.06.15" (ראו: מש/4).

1.

בתאריך 15.06.2015 נשלחה למשיב הודעה ממזכירות בית משפט זה, שלשונה כדלקמן:

"לכבוד קצינת אסירים כלא רימונים!

נא הבהירו את הודעתכם לא ברור ההליך שהמבקש מבקש להגיש לבית המשפט".

בעקבות זאת המבקש פנה בתאריך 15.06.2015 לבית המשפט המחוזי הנכבד בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט אותה סיווג כדחופה. המבקש טען כי בקשת רשות הערעור מטעמו לא הועברה לבית משפט זה, וזאת בניגוד להחלטה מתאריך 09.06.2015, וביקש לקיים דיון דחוף בבקשתו, וכן להורות כי העברתו לבית הסוהר אלה תעוכב עד להחלטה אחרת. לאחר קבלת תגובות והבהרות מטעם מפקד בית הסוהר – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בתאריך 17.06.2015 כי לא נפל פגם בהתנהלותו של שירות בתי הסוהר.

ביני לביני, ובהעדר החלטה נוספת לעיכוב ביצוע – המבקש הועבר לבית הסוהר אלה .

2.

בתאריך 17.06.2015 המבקש הגיש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי הנכבד (להלן: העתירה השנייה ). במסגרתה של העתירה השניה המבקש טען כי שירות בתי הסוהר פעל בניגוד להנחיות בית המשפט, ולפיכך ביקש להורות להחזירו באופן מיידי לבית הסוהר רימונים וכן לאפשר לו להגיש בקשת רשות ערעור בדחיפות.

3.

לאחר קיום דיון ושמיעת טענות הצדדים – בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל בתאריך 27.08.2015 את עתירתו בחלקה, והורה למשיבה להעביר לבית משפט זה את בקשת רשות הערעור מטעם המבקש – היא הבקשה שבפני (שאליה נלוותה אף בקשה לקביעת דיון).

טענות הצדדים

4.

המבקש משיג בראש ובראשונה על החלטת

ועדת המיון להעבירו לבית סוהר המרוחק ממקום מגוריו של המבקש מעל ל60 ק"מ, דבר שיקשה על בני משפחתו לבקרו, וכן יכביד עליו בניהול הליך משפטי נוסף שלטענתו הוא מנהל בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. בנוסף לכך, המבקש מעלה שלל טענות באשר להתנהלותה של ועדת המיון בעניינו, שלשיטתו לא נעשתה על פי הדין, מה גם שלא שאלו אותו לדעתו על ההעברה. המבקש טוען אף כנגד התנהלותו של שב"ס בטיפול בעניינו: לשיטתו שירות בתי הסוהר מנע ממנו את זכות הגישה לערכאות בכך שלא העביר את בקשות רשות הערעור שלו, וזאת חרף החלטותיו המפורשות של בית משפט המחוזי.

5.

לטענת המשיב, שנתבקש להגיב בהחלטתי מתאריך 20.10.2015, ועשה כן – דין הבקשה להידחות על הסף, שכן היא איננה מעלה שאלה משפטית כללית ואיננה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש. המשיב טוען עוד כי העברתו של המבקש לבית הסוהר אלה נעשתה, בין השאר, נוכח בקשתו של המבקש להשתבץ באגף דתי, ומכיוון שאין מקום באגף תורני במרכז הארץ העונה על דרישות רמת האבטחה הנדרשת בעניינו של המבקש. כן נטען כי טרם שהוחלט להעביר את המבקש לבית הסוהר אלה הודע לו על כך, והוא הביע שביעות רצון מאפשרות זו.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיב – נחה דעתי כי אין עילה ליתן למבקש רשות לערער. אביא את נימוקי לקביעה זו להלן.

7.

הלכה היא כי לא על נקלה תינתן רשות ערעור על החלטות של בית המשפט לעניינים מנהליים, הדן בעתירת אסיר, ורשות זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מעבר לעניינם של הצדדים (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.8.1986); רע"ב 1375/12 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (19.8.2012); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

(21.8.2012)). כל טענותיו של המבקש מתמקדות פה למעשה אך ורק בעניינו האישי ואין בהם חשיבות משפטית החורגת מעניינו הפרטני. על כן יש מקום לדחות את הבקשה ולו מטעם זה בלבד. אכן, בפסיקתו של בית משפט זה הובעו לעיתים גם דעות נוספות, לפיהן ראוי לנהוג ביתר גמישות בהענקת רשות ערעור על פסקי דין בעתירות אסיר בהינתן כי למעשה "גלגולן הראשון" הוא בפני ערכאה מנהלית (ראו: רע"ב 3960/12 מדינת ישראל נ' גרלה , בפיסקה י"ד (14.06.2012); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל , בפיסקה 8 לפסק דינו של חברי, השופט ע' פוגלמן (08.11.2011); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , בפיסקה 3 לפסק דינו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס

(11.3.2009)), אולם גם לפי גישה מרחיבה זו – אינני רואה הצדקה להעניק רשות ערעור בנסיבות שדכאן, וזאת מכיוון שמצאתי שלא נפל פגם בהחלטותיה של וועדת המיון , וממילא אף לא בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כפי שאפרט בהמשך.

8.

זה המקום לציין כי נראה שאופן הטיפול בבקשותיו של המבקש אמנם לא היה חף מפגמים ותקלות פרוצדוראליות, אולם חרף כך – ההתנהלות האמורה לא מנעה מן המבקש להגיש בסופו של יום שתי עתירות שונות באותו העניין, אשר נדונו שתיהן בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, שמצא כי לא נפל פגם בהתנהלותה של ועדת המיון , ואף לא בהתנהלותו של שירות בתי הסוהר. למעשה, מהמכלול עולה כי לא ניתן להגיד שזכות הגישה לערכאות של המבקש נפגעה בפועל, ולפיכך אין בליקויים שנפלו, ככל שהיו כאלה, כדי להצדיק מתן זכות לערער. (בשולי הדברים אציין עוד כי מהרישומים עולה כי ביני לביני גם הועבר המבקש לכלא צלמון ).

9.

למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופם של דברים דינה של הבקשה – להידחות , שהרי כידוע, לאסיר אין זכות קנויה לגבי מקום כליאתו (ראו: רע"ב 8535/99 אלג'רושי נ' שירות בתי הסוהר (17.2.2000); רע"ב 1004/12 אבוטבול נ' מדינת ישראל (19.2.2012) (להלן: עניין אבוטבול )). סעיף 12 ל פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 , מקנה לנציב שירות בתי הסוהר סמכות שבשיקול דעת להורות על העברת אסיר פלוני או סוג מסוים של אסירים מבית הסוהר שבו הם מצויים – לבית סוהר אחר. ביסוד הפעלת סמכות זו, שהינה בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, עומדים מגוון רחב של שיקולים, והלכה היא כי ככלל אל לו לבית המשפט להתערב במתחם זה, למעט מקום בו נראה כי בהחלטה נפל פגם מהותי המצדיק את שינויה, כגון אם יש בה פגיעה בזכות יסוד של המבקש, או חוסר סבירות קיצונית (ראו: ע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מ"ז(3) 802 (1993); רע"ב 829/11 סאלם נ' שירות בתי הסוהר (13.3.2011)). בנידון דידן לא מצאתי שההחלטה שעליה משיג המבקש חרגה ממתחם הסבירות, או שנפל בה פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה. בהקשר זה אציין עוד כי בפסיקתנו התקבלה מוסכמה שלפיה המרחקים במדינתנו אינם כה משמעותיים, ולפיכך אין בהם כשלעצמם כדי להוביל להתערבות בשיקול הדעת של שירות בתי הסוהר, וזאת חרף חוסר נוחות שעלול להיגרם לאסיר או למשפחתו משהייה במתקן כליאה המרוחק ממקום מגוריו הקבוע של האסיר (ראו והשוו: עניין אבוטבול ; רע"ב 1862/15 מהרבנד נ' שירות בתי הסוהר (

26.03.2015 ) ).

10.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור – נדחית .