רע"ב 2436/19 אסאמה אזברגה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 24.3.2019 בעת"א 15742-03-19 (כבוד השופטת מ' ברנט ). בפסק הדין נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) בדבר הפסקת עבודות השירות שהושתו עליו וריצוי יתרת העונש במאסר. לחלופין מתבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.4.2019, שבה נדחתה בקשתו לדחות את המועד שנקבע לריצוי מאסרו של המבקש (מיום 7.4.2019 ליום 4.5.2019). בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע מאסרו.

ביום 25.4.2018 השית בית משפט השלום בקריית גת על המבקש, בין היתר, עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. זאת, בגין הרשעתו על יסוד הודאתו בשבע עבירות של גניבה (סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין ), ובעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע עוון/פשע (סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961), בכך שבשבע הזדמנויות שונות גנב שבעה טלפונים ניידים. בתוך כך נקבע כי המבקש יחל בביצוע העבודות ביום 8.7.2018.

2.

מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניכר כי חרף הזדמנויות רבות שניתנו למבקש על מנת שישלים את עבודות השירות שנגזרו עליו – הלה פעל בניגוד לכללים, הרבה להיעדר, יצא את מקומות העבודה ללא אישור, והתנהג באופן בלתי נאות. הדברים פורטו באריכות בפסק הדין, ואין צורך לחזור; יצוין רק שמן האמור שם עולה כי במהלך תקופה בת כשלושה חודשים בלבד הוחלפו למבקש 11 מקומות עבודה, לבקשת המעסיקים ובשל תפקודו הלקוי, ונערכו לו 5 שיחות בירור, עד שביום 14.11.2018 הוחלט לזמנו לשימוע לפני הפסקה מינהלית של עבודות השירות כאמור בסעיף 51ט לחוק העונשין (להלן: השימוע ).

השימוע נערך ביום 24.12.2018, ובמהלכו הובהר למבקש כי החלטה תינתן במועד מאוחר יותר, בהתאם להחלטת הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה ) ובמידת הצורך גם החלטה מאת נציב שירות בתי הסוהר או מפקד המחוז. בחלוף כחודשיים, ביום 18.2.2019 המליצה הממונה על הפסקה מינהלית של עבודות השירות ונשיאת יתרת העונש במאסר בפועל, והמלצתה אושרה על ידי ראש אגף מבצעים וביטחון בשירות בתי הסוהר; בשלב זה הוצא למבקש צו מאסר ליום 12.3.2019. יצוין כי מהחלטת הממונה עולה כי גם בתקופה שלאחר עריכת השימוע, וכאשר הפסקת עבודות השירות מרחפת מעל ראשו, המשיך המבקש בתפקודו הלקוי.

3.

המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי, שאז עוכב ביצועו של עונש המאסר עד להחלטה אחרת. פסק הדין ניתן כאמור ביום 24.3.2019, שאז נקבע כי לכל אורך הדרך, וחרף אזהרות והזדמנויות למכביר שניתנו לו, לא השכיל המבקש להשתלב באף לא אחד ממקומות העבודה הרבים שאליהם שובץ, והפגין זלזול בכללים החלים על עבודות השירות. על יסוד האמור נמצא כי המבקש אינו ראוי לרצות את מאסרו בדרך מקילה זו, ונקבע כי עליו להתייצב למאסר ביום 7.4.2019. ביום 1.4.2019 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגיש המבקש לדחיית מועד ההתייצבות למאסר ליום 4.5.2019, וזאת בהחלטה קצרה בזו הלשון: "איני מוצאת מקום להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר. הבקשה נדחית".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבה טוען המבקש לקיומו של פגם מינהלי בתקינות השימוע שנערך לו – וזאת בהינתן חלוף הזמן מעת זימונו של המבקש לשימוע ועד למועד השימוע עצמו (למעלה מחודש), וחמור מכך חלוף הזמן ממועד עריכת השימוע ועד לקבלת ההחלטה בעניינו (כחודשיים נוספים). על פי הנטען מדובר בפרק זמן בלתי סביר שאף חורג מנוהלי שב"ס, ובעטיו נבצר מהמבקש לשטוח את טיעוניו כדבעי במהלך השימוע.

לחלופין טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשתו לדחיית המועד לריצוי יתרת המאסר, בהחלטה לקונית וללא נימוקים. ראשית, משום שבסד הזמנים שנוצר ייבצר משב"ס לערוך למבקש הליך מקדים של קליטה ומיון, כאשר לגישתו מדובר בהליך קריטי לאדם מסוגו שזהו לו מאסר ראשון; שנית, למבקש דרושים לדבריו מספר שבועות שבהם יוכל לעבוד בתשלום כדי לכלכל את משפחתו, לרבות שני ילדיו הרכים, שעה שפרנסתם צפויה להיפגע בעת שהותו במאסר; ולבסוף, המבקש מעוניין לשהות בחיק משפחתו בתקופה שבסמוך לפני חודש הרמדאן העתיד לחול בחודש מאי – שכן תקופה זו נחשבת בתרבות המוסלמית לתקופה של קדושה ואחווה.

4.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף בלא צורך בתגובת המשיבה.

כידוע, רשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשיגרה – אלא במקרים חריגים שבהם עולה מן הבקשה שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 5116/16

מכתבי נ' שרות בתי הסוהר (21.11.2016); רע"ב 5419/14 סואעד נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (14.8.2014)).

בענייננו לא מתעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית מסוג זה, והבקשה נטועה היטב בעניינו האישי של המבקש ובנסיבות שבהן הוחלט על הפסקה מינהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו.

5.

גם לגופו של עניין לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. ההלכה היא שריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות הוא בגדר פריבילגיה, שעלולה להישלל ממי שהורשע בדין אם לא יעמוד באחריות שנלווית לכך:

"בית משפט זה חזר והדגיש, כי יש לראות ריצוי עונש מאסר על דרך של עבודות שירות כפריבילגיה לה זוכה המורשע בדין, ובבסיסה של פריבילגיה זו עומדת תכלית שיקומית. ואולם, קיומה של זכות זו מותנית בעמידתו של הלה בציפיות הנלוות לביצוע עבודות השירות. מקום בו לא יעמוד המורשע בדין בציפיות אלו, ולא יבצע את עבודות השירות כראוי, תישלל ממנו פריבילגיה זו, ויתרת עונשו תרוצה במאסר מאחורי סורג ובריח". ( רעב 7868/12

אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי בנצרת , פסקה 9 (10.11.2013); רעב 8430/09

אברג'יל נ' מדינת ישראל (3.1.2010); וכן ראו: רע"ב 4004/ 18 אבו הדואן נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (22.5.2018)).

בענייננו ניכר מן המסמכים שצורפו לבקשת רשות הערעור כי תפקודו של המבקש לכל אורך תקופת עבודות השירות היה לקוי. הוא נעדר רבות ללא אישור, לא ביצע את המוטל עליו, זלזל בהוראות הממונים עליו, ונהג בחוצפה ובהתלהמות. גם לאחר שורת הזדמנויות שניתנו לו, לא הפנים המבקש את הנדרש ממנו ולא לקח אחריות על מעשיו. בנסיבות אלה, קיימת הצדקה מלאה להפסקת עבודות השירות, ולא נמצא כל סיבה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי (ראו: רע"ב 7913/18 פרנוך נ' הממונה על עבודות שירות (12.11.2018); רע"ב 6604/18 דהן נ' שירות בתי הסוהר (21.9.2018); רע"ב 2699/18 קובי נ' שירות בתי הסוהר – הממונה על עבודות השירות (30.4.2018)). ועוד יבואר, כי לא מצאתי ממש בטענת המבקש שלפיה חלוף הזמן למן המועד שבו זומן לשימוע עד לעריכתו בפועל, ועד לקבלת החלטה סופית בעניינו, הסבה לו נזק. דומה כי ההיפך הוא הנכון, במובן זה שאם היה משכיל לנצל את "חלוף הזמן" על מנת לשפר את התנהגותו, לא מן הנמנע כי תוצאת השימוע היתה שונה.

6.

סופו של דבר, דין בקשת רשות הערעור להידחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר. גם אין מקום למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט שלא להיעתר לדחיית ריצוי המאסר ליום 4.5.2019, וזאת בהינתן העיתוי שבו הוגשה בקשת רשות הערעור

– כה סמוך לפני המועד שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כבר ביום 24.3.2019. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות הוראת ההתייצבות במאסר בבית הסוהר, עומד על כנו, וטוב יעשה המבקש אם יתייצב כמתחייב ובמועד לריצוי עונשו.