רע"ב 2700/11 יוסף פיטמן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט א' טל), אשר דחה את עתירת המבקש נגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר את יציאותיו לחופשות.

1.

המבקש הורשע בביצוע מעשים מגונים ומעשי אלימות בבתו, החולה במחלת נפש. בגין מעשים אלו, נגזרו על המבקש חמש וחצי שנות מאסר בפועל, אותן התחיל לרצות ביום 14.7.09. בחלוף רבע מתקופת המאסר, פנה המבקש לשירות בתי הסוהר בבקשה לשלבו בסבב חופשות. שירות בתי הסוהר החליט לדחות את בקשתו, על יסוד חוות דעת שלילית שהוגשה מטעם הוועדה לגילוי עריות (להלן: הוועדה לגילוי עריות או הוועדה ) ביום 6.7.10, ועל אף חוות דעתו של המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ), מיום 20.10.10, שלא התנגד ליציאתו של המבקש לחופשות בנות 12 שעות.

2.

בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה זו. בהכרעתו, דחה בית המשפט את עמדת המבקש כי חוות הדעת השלילית מטעם הוועדה לגילוי עריות כללה נימוקים שאינם בתחום סמכותה. נקבע, כי עמדת הגורמים הטיפוליים, לפיה למבקש יכולות נמוכות להיתרם מהליך טיפולי, רלוונטית לצורך הערכת מסוכנות המבקש למשפחתו ולקורבן העבירה במסגרת חוות דעת הוועדה, ומשכך המלצת הוועדה סבירה היא. עם זאת, הורה בית המשפט כי שילובו של המבקש בקבוצה טיפולית ייבחן בשנית טרם ימלא שני שליש מתקופת מאסרו, על מנת שנתון זה יעמוד בפני ועדת השחרורים בבואה לדון בשאלת שחרורו המוקדם של המבקש.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

3.

בא כוחו של המבקש טען כי המקרה דנן מעלה שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, ובראשן שאלת היקף סמכותה של הוועדה לגילוי עריות, והשאלה האם ועדה זו רשאית לשקול בחוות דעתה את התקדמות האסיר בהליך טיפולי ואת נתוניו האישיים. לדבריו, במקרה דנן חרגה וועדת גילוי עריות מסמכותה, בכך ששקלה בחוות דעתה את אי-מיצוי ההליך הטיפולי ואת יכולותיו הקוגניטיביות של המבקש. על פי הטענה, הגורם המוסמך לשקול נתונים אלו בהמלצתו הוא מב"ן, במסגרת החלטתו בעניין מסוכנות האסיר.

4.

בתגובתה, עידכנה המשיבה כי ביום 1.5.11 נערך דיון נוסף בעניינו של המבקש בוועדה לגילוי עריות, ובעקבותיו נכתבה חוות דעת עדכנית המותירה על כנה את המלצת הוועדה, שלא לאפשר את שחרור המבקש לחופשות (להלן: חוות הדעת העדכנית ). לעמדת המשיבה, דין הבקשה להידחות על הסף, אך מן הטעם שחוות הדעת העדכנית לא עמדה בפני בית המשפט קמא, ומשכך, לשיטתה, הפכה הבקשה דנן לתיאורטית. בנוסף, טענה המשיבה כי הבקשה מתמקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש ואינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.

לעצם עניין, טענה המשיבה כי החלטת שירות בתי הסוהר שלא להתיר למבקש לצאת לחופשות, על בסיס חוות דעת הוועדה מיום 6.7.10, סבירה ועניינית היא. לעמדתה, לאחר שהחלטה זו עמדה לביקורת שיפוטית בפני בית המשפט קמא, אין עילה להתערב בה.

5.

דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 9011/02 גולדנברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.03); רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.97)) . מעיון בטענות בא כוח המבקש עולה כי הן נוגעות רובן ככולן לנסיבות המקרה הקונקרטי ולנתוניו האישיים של המבקש, ולפיכך לא שוכנעתי כי המקרה דנן מעורר סוגיה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.

6.

אף לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי ההחלטה דנן חורגת ממתחם הסבירות או כי נפל בה פגם המצדיק התערבות. נקודת המוצא לדיון היא כי לאסיר אין זכות מוקנית לצאת לחופשה (ראו למשל: רע"ב 5487/09 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הרווחה (לא פורסמה, 4.11.09)). החלטה בבקשת אסיר לצאת לחופשה נתונה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר, אשר ישקלו בהחלטתם, בין היתר, את אינטרס האסיר לצאת לחופשה, לצד אינטרסים ציבוריים, ובכללם, שלום הציבור. ככלל, בית המשפט לא יתערב בהחלטה כאמור, אלא אם היא חורגת ממתחם הסבירות, או אם נפל בה פגם מנהלי המצדיק התערבות (ראו: רע"ב 3249/09 מדינת ישראל נ' הרשטיק (לא פורסם, 30.6.2009)). בקשת יציאה לחופשה של אסיר אשר הורשע בביצוע עבירות מין בבן משפחתו, תידון על ידי הגורמים המוסמכים, לאחר שיונחו בפניהם שתי חוות דעת: חוות דעת המב"ן, וחוות דעת הוועדה לגילוי עריות (לפי סעיף 5.ב. לפקנ"צ 04.40.00 "חופשות אסירים"). מטרות שתי חוות דעת אלו שונות – בעוד שעניינה של חוות הדעת של המב"ן במסוכנות המינית הנשקפת מן האסיר לציבור בכללותו , עניינה של חוות הדעת של הוועדה לגילוי עריות במסוכנות הנשקפת מן האסיר למשפחתו, ובכלל זה לקורבן העבירה (ראו: רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 18.11.07); רע"ב 5713/09 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 9.12.09)). במצבים בהם ההמלצות המובאות בשתי חוות הדעת הללו סותרות זו את זו, נדרשים הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר לבכר המלצה אחת על פני האחרת, תוך איזון בין אינטרס האסיר לצאת לחופשה, שיקומו, ורווחתו, לבין אינטרס ההגנה על שלום משפחת האסיר, קורבן העבירה, ושלום הציבור בכללותו (ראו למשל: רע"ב 7891/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 17.11.10); רע"ב 8737/09 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 15.2.2010) ).

במקרה דנן נדרשו הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר לשתי חוות דעת סותרות בעניינו של המבקש. על פי החלטתם, בנסיבות המקרה אין להתיר את יציאת המבקש לחופשות. זאת, על יסוד חוות דעת הוועדה לגילוי עריות אשר מעידה על המסוכנות הנשקפת מן המבקש לבתו. הוועדה לגילוי עריות שקלה בחוות דעתה גם את נתוניו האישיים של המבקש ואת קצב התקדמות ההליך הטיפולי בו שולב. מבחינה עניינית, נתונים אלה יכולים בהחלט להעיד על המשך המסוכנות הנשקפת מהמבקש לבתו, קורבן העבירות בהן הורשע. בכך למעשה, בחינת הנתונים הללו יכולה לשרת את התכלית שלשמה נועדה המלצת הוועדה. כאמור, לא מצאתי על כן ממש בטענות המבקש בנקודה זו. לכך יש להוסיף, כי על פי החלטת בית המשפט קמא, ייבחן שילובו של המבקש בטיפול בשנית עוד בטרם יגיע מועד הגשת בקשה לשחרור מוקדם, כך שלא נסתם הגולל על אפשרות יציאתו של המבקש לחופשות בעתיד, בהתחשב בהתקדמות הטיפול ובהמלצות הגורמים המקצועיים בעניינו.

בטרם אסיים, אציין כי ביום 25.5.11 הונחה לפניי בקשה מטעם המבקש, בה ביקש להגיב לתגובת המשיבה, ולהתייחס לחוות הדעת העדכנית של הוועדה לגילוי עריות. עיינתי בתגובת המבקש כמבוקש. ברם, נוכח העובדה שבהחלטה דנן כלל לא נדרשתי למסקנות הוועדה בחוות הדעת העדכנית, שכן ההחלטה העומדת לדיון הינה החלטת הגורמים המוסמכים שהתקבלה על יסוד חוות דעת הוועדה מיום 6.7.10, לא ראיתי להיעתר לבקשה.

הבקשה, אפוא, נדחית.