רע"ב 8737/09פלוני נ. שרות בתי הסוהר

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעע"א 2177/09 מיום 15.10.2009, בגדרה נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת נציב שירות בתי הסוהר שלא להגדיל את שעות חופשותיו מבית הכלא.

המבקש נדון ביום 14.10.99 בת"פ 4141/98, ל-15 שנות מאסר בגין ביצוע עבירות מין חמורות שנפרשו על פני ארבע שנים, באחייניתה של אשתו, אשר שהתה בביתו במסגרת משפחה אומנת, והייתה בת 9 בלבד בתחילת הפרשה. נכון להיום, הלה צפוי להשתחרר בשחרור מנהלי ביום 11.11.2013. שעות חופשותיו של המבקש הוגדלו בהדרגה משש שעות שניתנו לו בתחילה, לפרק זמן של 10 שעות ולאחר מכן, אף ל-12 שעות.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה להאריך את חופשתו ל-24 שעות. המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) ממליץ על הארכה כאמור בהסתמך על אינטרס שיקומו של המבקש, ואילו המשיבה 2, וועדת גילוי עריות (להלן: וג"ע ) מתנגדת להאריך את פרק הזמן בו הוא שוהה מחוץ לכותלי בית הכלא, מעבר ל-12 שעות. בהחלטתו מיום 15.10.2009, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל ) את עתירת המבקש. בית המשפט ציין, כי מב"ן אמנם מופקד על הערכת מסוכנותו של המבקש ועל היבטי שיקומו, אך בשיקולי שחרורו של עבריין מין לחופשות, חייבת להילקח בחשבון גם ההשפעה על קרבן העבירות. במקרים בהם בוצעו העבירות כלפי בן משפחה, אחראית וג"ע על ביצועה של בדיקה זו, ועל כן יש להתחשב גם בהמלצותיה בשאלת שעות השחרור. מאחר שלא נמצא כל פסול בשיקוליה של וג"ע, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה כאמור.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוענת באת כוח המבקש, כי וג"ע חרגה מסמכותה כאשר ביצעה הערכת מסוכנות נוספת בעניינו של המבקש, מלבד זו שכבר הוכנה על ידי מב"ן. חוות דעתה של וג"ע צריכה להתרכז לשיטתה, בבחינת הסכנה הנשקפת לקרבן עבירות המין בעקבות היציאה לחופשה, עקב קרבת המשפחה. היא סבורה, כי הערכת מסוכנות כפולה נעדרת היגיון ואף מפלה לרעה את עברייני המין מסוגו של המבקש, ביצירת משוכה נוספת בפני הקלה בתנאי מאסרם. לטעמה, במקרה דנן אין לקשר המשפחתי בין המבקש לקרבן העבירה כל השלכה לגבי שחרורו לחופשה בת 24 שעות ולפיכך, אין לייחס כל חשיבות להערכותיה לגבי מסוכנות המבקש. עוד מלינה באת כוח המבקש על כי וג"ע לא זימנה נציג ממב"ן בטרם הכינה את חוות דעתה וטוענת, כי גם המשיב 1, שירות בתי הסוהר, איננו שוקל לגופן את המלצותיהן של וג"ע ומב"ן, אלא דוחה את בקשות האסירים בכל מקרה של התנגדות מצד אחד מהם. לבסוף נטען בבקשה, כי הוצאת האסירים לחופשות מקוצרות בלבד, פוגעת בשיקומם ואיננה מאפשרת ליישם את שילובם ההדרגתי בחברה.

באת כוח המשיבה מדגישה מצידה, כי החלטת שירות בתי הסוהר להוציא לחופשה אסיר שהורשע בעבירות מין בבן משפחה, אינה יכולה להתקבל אלא לאחר בחינת שתי הערכות מסוכנות – זו של מב"ן וזו של וג"ע, ואין האחת מוציאה את חברתה. בעוד מב"ן מציג בחוות דעתו את השלכות שחרורו של האסיר לחופשה על החברה, וג"ע מתייחסת לתחום מומחיותו – השפעת השחרור על בני משפחתו. לצורך כך, מקבלת וג"ע דיווחים מגורמים המטפלים באסיר, אך גם בקורבנות עבירות המין ובבני משפחותיהם. במקרה דנן, בוססה המלצתה השלילית של וג"ע על כך, שהמבקש עודנו מכחיש את ביצוע עבירות המין, איננו נוטל חלק בהליך טיפולי ואיננו מביע חרטה על מעשיו. החשש להשפעה מזיקה על קרבן העבירה במקרה שלפניי והצורך בהיערכות מיוחדת לשחרור המבקש ללינה, הביאו את וג"ע להמליץ שלא לשחררו לחופשה של 24 שעות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירות אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986)). נימוקי הבקשה אינם מעלים על אף ניסוחם, כל בעיה פרשנית עקרונית המצדיקה ליבון או התערבות, ושיקולי שירות בתי הסוהר בשקלול חוות הדעת של מב"ן ווג"ע, נוגעים לעניינו הפרטי של המבקש בלבד ולא מגלים עילה לבירור בגלגול נוסף. דין הבקשה להידחות אם כן מסיבה זו בלבד.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. כידוע, יציאתו של אסיר לחופשה איננה נמנית עם זכויותיו, כי אם מוענקת כטובת הנאה על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נז(6) 678, 713 (2003) (להלן: עניין אל עביד ). בצידה של טובת הנאה זו – המשחזרת את קשריו של האסיר עם משפחתו וקהילתו מחוץ לכותלי בית הכלא – רווח שיקומי ישיר לאסיר עצמו ורווח עקיף גם לחברה, בהרגלתו לדפוסי התנהגות נורמטיביים (ראו סעיף 2א לפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.40.00 (להלן: פקודת החופשות )). מאידך, אסור להתעלם כמובן, מחובת ההגנה על הציבור מפגיעה ונזק פוטנציאליים העלולים להיגרם כתוצאה משחרורו. בהתקיים חשש כאמור, חשיבות שילובו של העבריין המורשע בחברה חייבת לסגת, והאסיר לא יזכה ליהנות מן הפריבילגיה הטומנת בחובה סכנה לסביבה (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589, 622 (1995); עניין אל עביד , בעמ' 714, 717; רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 18.11.2007) (להלן: עניין זאהדה ); רע"ב 8734/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2009) שניתן בעניינו של המבקש דנן, בעניין עתירה קודמת להארכת שעות חופשתו (להלן: עניין פלוני נ' מדינת ישראל ); רע"ב 5713/09 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 9.12.2009) (להלן: עניין פלוני נ' שירות בתי הסוהר )).

הליך קבלת ההחלטה לשחרר עבריין שהורשע בעבירות מין קבוע בפרק ו' לפקודת החופשות, אשר הותקנה מכוחו של סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"א-1972. סעיף 5ב לפקודת החופשות מנחה במפורש, כי חופשה של אסיר השפוט על עבירות מין בתוך המשפחה תאושר אך ורק לאחר קבלת שתי חוות דעת – של מב"ן ושל וג"ע. חוות דעתה של וג"ע צריכה להתייחס "למידת הסיכון הנשקף לבני משפחתו" וחשיבותן של שתי נקודות המבט כבר הובהרה מספר פעמים בפסיקה:

"בעוד חוות דעת מב"ן מתמקדת במסוכנותו המינית של האסיר ביחס לציבור כולו, עניינה של ועדת גילוי עריות בבירור מסוכנות האסיר ביחס למשפחת האסיר ולקרבן העבירה שהוא בן משפחה. אלה הם שני תחומי התייחסות שונים המחייבים חיווי דעת מזוויות ראייה שונות, חרף קווי הדמיון וההשקה ביניהם" ( עניין זאהדה , בפיסקה 11. וראו גם עניין פלוני נ' מדינת ישראל , בפיסקה 11; עניין פלוני נ' שירות בתי הסוהר , בפיסקה 10).

משכך, מסקנותיה של וג"ע צריכות לקבל מקום מרכזי בשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בעת החלטתו על שחרור המבקש לחופשה. בחוות דעתה של וג"ע בעקבות ישיבה שנערכה ביום 24.3.2009 צוין, כי המבקש עודנו מכחיש את ביצוע העבירות, טוען כי מדובר בעלילה וניסיון העבר לשלבו בקבוצה טיפולית לא צלח. וג"ע מתייחסת במפורש גם לחוות דעתו של מב"ן, המאשרת ממצאים אלה. התרשמותה של וג"ע נוכח אלה הייתה, כי אין שינוי בתפיסות המבקש והארכה נוספת של שעות חופשתו בהיעדר כל טיפול, עלולה להביא להקצנה בעמדותיו ואף להעלאת רמת מסוכנותו בטווח הארוך. בעוד חוות דעתו של מב"ן התרכזה בסכנה הנשקפת מן המבקש לסביבה, הביעה וג"ע את התרשמותה וחששותיה בהיבט ההשלכות על קרבן העבירה בעצמה ועל בני משפחתה. כאמור, וג"ע הינה הגוף היחיד המופקד על בדיקת טובת בני משפחת העבריין המורשע, ועל אף חילוקי הדעות בהמלצה הסופית, גם מב"ן לא התעלם מעמדותיו המדאיגות של המבקש גם כיום. נוכח האמור, אינני מוצא כל פגם או חוסר סבירות במסקנה אליה הגיעה וג"ע. בדומה, אין בסיס לטענות באת כוח המבקש, כי שירות בתי הסוהר לא הפעיל שיקול דעת באמצו דווקא את המלצותיה של וג"ע והתעלם מחוות הדעת מטעם מב"ן. משכך, לא קיימת כל חריגה ממתחם הסבירות המחייבת את התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות (השוו רע"ב 5487/09 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הרווחה (לא פורסם, 4.11.2009), בפיסקה 22). דחיית עתירת המבקש בבית המשפט המחוזי הייתה בדין.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.