רע"ב 5270/12 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (עת"א 21303-05-12, כבוד סגן הנשיאה, השופט א' טל ) מיום 20.6.2012, שבגדרה נדחתה עתירת המבקש לשלבו בסבב החופשות.

המבקש מרצה עונש מאסר לתקופה של 12 שנים שהחלה ביום 22.2.2005, וזאת לאחר שהורשע בעבירות מין שביצע בשלוש מאחיותיו ( תפ"ח 1018/05). המבקש הגיש בקשה לשירות בתי הסוהר לשלבו בסבב חופשות. המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) אינו מתנגד ליציאת המבקש לחופשה, ואילו הועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות מחוז ירושלים (להלן: וג"ע ) הביעה את העמדה שלפיה טרם בשלו התנאים ליציאתו לחופשה, וזאת בעיקר בשל ההשפעות שיש ליציאתו כאמור על מצבם הנפשי של הקרבנות. בהסתמך על חווֹת דעת אלה, דחה שירות בתי הסוהר את בקשתו של המבקש ליציאה לחופשה.

לנוכח האמור, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט קבע כי אינו מתעלם מהמגמה החיובית בהתנהגותו של המבקש בין כתלי בית הסוהר, מהתוצאות החיוביות של השתתפותו בקבוצות הטיפוליות ומנכונותו לפצות את הקורבנות. יחד עם זאת, צוין כי לא ניתן להתעלם מעמדת קורבנות העבירה המתנגדות ליציאת המבקש לחופשה, וזאת, כך נקבע, מנימוקים מוצדקים, כפי שאלו הובאו בדו"ח החסוי שנערך בידי וג"ע. לנוכח קביעות אלה, נדחתה העתירה.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש, בין היתר, כי מב"ן הוא הגורם המקצועי שהופקד בחוק על אמידת המסוכנות הנשקפת ממנו, ועל כן יש לאמץ את חוות הדעת שהוגשה מטעמו, שבמסגרתה נקבע כי לעמדתו המקצועית אין מניעה לאשר למבקש את יציאתו לחופשה. באשר לחששות המובעים בחוות הדעת שהוגשה מטעם וג"ע, טוען המבקש כי ניתן למנוע פגישה בינו לבין קורבנות העבירה ולהוציאו למקום מרוחק ממקום מגורי אחיותיו. לטענת המבקש, וג"ע נתנה משקל מכריע לעמדת קורבנות העבירה בשאלת יציאתו לחופשה, ויש בכך לדידו משום טעם לפגם. עוד מדגיש המבקש את עמידתו בכל המסגרות הטיפוליות ששובץ בהן והצלחתו בהן.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף, הן לגופו של עניין. לגישתה, הבקשה נסמכת על עניינו הפרטני של המבקש, באופן שאינו מצדיק מתן רשות ערעור. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי יציאת אסירים שהורשעו בעבירות מין במשפחה לחופשות מותנית בקבלת חוות דעת מטעם מב"ן ומטעם וג"ע, כשהראשונה נוגעת למסוכנותו המינית של האסיר ואילו השנייה עוסקת במסוכנות פסיכו-סוציאלית שלו. כך, טוענת המשיבה, תיתכנה שתי המלצות שונות בהתחשב בהיבטים השונים הנבחנים על ידי שני הגורמים. לעניינו הפרטני של המבקש, טוענת המשיבה כי לא ניתן לאפשר את יציאתו לחופשה כל אימת שנשמר סיווגו בקטגוריה א' לעניין יציאה לחופשות, המכילה "אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה" (לפי סעיף 7 לפרק ב' לפקודת הנציבות).

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירות אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986)). נימוקי הבקשה שלפניי אינם מעלים, על אף ניסוחם, כל בעיה עקרונית המצדיקה ליבון או התערבות. שיקולי שירות בתי הסוהר בשקלול חוות הדעת של מב"ן ווג"ע, נוגעים לעניינו הפרטני של המבקש בלבד ואינם מגלים עילה להתערבותנו.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. אכן, בעניינו של המבקש נכתב בחוות הדעת מטעם מב"ן כי אין מניעה לשלבו בסבב החופשות. ואולם, זהו אך פן אחד של הבחינה, שאותה משלימה בחינת וג"ע המופקדת על שקילת מסוכנות האסיר כלפי משפחתו וכלפי קרבן העבירה (שהוא בן משפחה), וזאת על רקע סוג העבירות הייחודי וקיומם של הקשרים המשפחתיים בין העבריין לקרבן. המקרה שלפניי אינו מעיד על חריגת מי מהגורמים הנ"ל מסמכותם והשוני בתחומי הבחינה מאפשר לכאורה אף שוני בהמלצות, כפי שארע במקרה זה ( ראו: רע"ב 8737/09 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 15.2.2010); רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 11 (לא פורסם, 18.11.2007) ). נוכח האמור, איני מוצא כל פגם או חוסר סבירות במסקנה אליה הגיעה וג"ע. על רקע זאת, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה לא נפל פגם של היעדר סבירות בהחלטת שירות בתי הסוהר לדחות את בקשת המבקש לשלבו בסבב החופשות.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.