רע"ב 4265/13 אליהו אברג'יל נ. הועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (עת"א 23937-04-13, כבוד סגן הנשיאה א' טל ) מיום 12.6.2013, במסגרתה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לשלבו בסבב חופשות.

2.

המבקש מרצה מאסר של 57 חודשים, לאחר הרשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות מרובות של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות שביצע בבתה של רעייתו, כאשר היתה בת 19-17. בחודש יוני 2012, נדחתה בקשתו הראשונה של המבקש ליציאה לסבב חופשות, וזאת בהתאם לחוות דעתה של הועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות (להלן: הועדה המחוזית ), ובניגוד לחוות דעתו של המרכז לבריאות נפש, אשר המליץ לאשר חופשות באורך של 12 שעות בתנאים מגבילים. נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז, אשר דחה את עתירתו ביום 17.10.2012. ביסוד החלטתו זו של בית המשפט, עמדה חוות הדעת של הועדה המחוזית, שעל פיה המבקש "מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו, מייחס למתלוננת הדדיות, יוזמה ואחריות והוא מחזיק בעיוותי חשיבה שמאפיינים עברייני מין". כמו כן, ביסס בית המשפט את החלטתו על חלקים חסויים מחוות הדעת של הועדה המחוזית, והעובדה שהמבקש נמצא רק בתחילת הליך טיפולי.

3.

ביום 26.2.2013, בקשתו של המבקש ליציאה לסבב חופשות עלתה בשנית בפני הועדה המחוזית, אשר המליצה פעם נוספת שלא לאשר בקשה זו, ובעקבותיה דחה המשיב 2 את בקשתו. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טען כי חוות הדעת של הועדה המחוזית, הראשונה והשנייה, התבססו על כתב האישום המקורי, בעוד הוא הורשע בעבירות במסגרת הסדר טיעון על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן. לאחר הגשת העתירה, הגישה הועדה המחוזית לעיונו של בית המשפט המחוזי חוות דעת חדשה, על בסיס כתב האישום המתוקן. ביום 12.6.2013, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. בית המשפט קבע כי על אף ההתקדמות שחווה המבקש בתקופת מאסרו, לאור העובדה שלא השלים עד כה את ההליך הטיפולי, אין מקום לקבל את העתירה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי "מלבד תיקונים שנערכו בעמוד הראשון לחוות הדעת (וגם זאת באופן חלקי), שהינו החלק הטכני של חוות הדעת – יתר חלקי חוות הדעת זהים לחלוטין וגם בגוף חוות הדעת המתוקנת שזורות אותן הטעויות שהופיעו בחוות הדעת במקור" (סעיף 4 לבקשה). לאור זאת, טוען המבקש כי חוות הדעת של הועדה המחוזית מבוססת על נתונים שגויים ולפיכך לוקה בחוסר סבירות. לאור העובדה שהחלטת המשיב 2 ובית המשפט המחוזי נסמכו שתיהן על חוות דעת זאת, יש לקבל את בקשתו ולאשר את יציאתו לסבב חופשות. לכך יש להוסיף כי מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שמדובר בהרשעתו הראשונה, התקדמותו בהליך הטיפולי, וחוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטתו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי אין בנימוקי הבקשה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה, ועל כן, דינה להידחות.

6.

כידוע, בית משפט זה יתערב בערעורים על עתירות אסירים רק כאשר הבקשה מעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרה בו נפלה טעות של ממש בהחלטה (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.8.1986) ; רע"ב 5270/12 פלוני נ' מדינת ישראל (8.11.2012). עוד יש לציין, כי במקרה דנן, כאשר מדובר בבקשה לרשות ערעור על החלטה של שירות בתי הסוהר, אמת המידה מקלה מעט יותר (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009); רע"ב 5777/12 זאהדה נ' ועדת השחרורים (18.1.2013); רע"ב 3033/12 כזום נ' שירות בתי הסוהר (2.7.2012)).

7.

המבקש טוען כי החלטת המשיב 2 ובית המשפט המחוזי שגויה, מאחר שהתבססה על נתונים שגויים שבחוות הדעת של הועדה המחוזית. אולם, עיון בחוות הדעת המתוקנת של הועדה המחוזית, מוכיח בנקל כי הטעויות עליהן הצביע המבקש תוקנו, והמלצתה היתה מבוססת על כתב האישום המתוקן – כך נכתב בה באופן מפורש. יתר על כן, בית המשפט המחוזי סמך את החלטתו בעיקר על כך שהמבקש טרם השלים את ההליך הטיפולי. עיון בבקשה מגלה כי גם המבקש עצמו אינו טוען שהשלים הליך זה.

8.

לפיכך, נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי נכונה אף לגופה. פועל יוצא, אף על פי אמות המידה המקלות בבקשה למתן רשות ערעור בעתירות אסיר, כאשר ההחלטה הראשונה ניתנה על ידי שירות בתי הסוהר , לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

9.

סוף דבר, הבקשה נדחית.