פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
3033/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אורן כזום
נ ג ד
המשיבים:
1. שירות בתי הסוהר
2. משטרת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 20.3.12 בעת"א 39349/02/12 שניתן על ידי
כבוד השופט י' אברהם
בשם המבקש:
עו"ד אלון גרינפס
בשם המשיבים:
עו"ד עמרי אפשטיין
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"א 39349/02/12, כבוד השופט י' אברהם ) מיום 20.3.2012.
על המבקש נגזר מאסר של 12 וחצי שנים בגין אלימות כלפי גרושתו, מתוכן ריצה עד כה שש שנים. במסגרת ריצוי מאסרו, השתתף המבקש במספר קורסים הנוגעים במישרין או בעקיפין לתחום האלימות במשפחה. יחד עם זאת, נוכח קביעת ועדת אלמ"ב כי נשקפת מהמבקש מסוכנות גבוהה נקבע שאין לשלבו בסבב חופשות.
המבקש עתר נגד החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את העתירה, וקבע כי ההחלטה שלא לשלב את המבקש בסבב חופשות סבירה ומבוססת. זאת, נוכח דו"ח ועדת האלמ"ב, המצביע על הירתמות חלקית של המבקש להליך הטיפולי, ומאפיין אותו כבעל אישיות אובססיבית ואלימה (יצוין כי בית המשפט עיין אף בחלק החסוי של דו"ח ועדת האלמ"ב), ונוכח התנהגותו התוקפנית כלפי עובדת סוציאלית בכלא במהלך ביקור של בתו (התנהגות שהובילה אף לביטול ביקורי הבת בכלא).
מכאן הבקשה שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי עומדת לו זכות ערעור, שכן יש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי כהחלטה בערכאה ראשונה. בתוך כך, טוען המבקש כי יש לפרש את הוראת סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר ) לאור סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. לגופו של עניין טוען המבקש כי ההחלטה פוגעת פגיעה לא מידתית בזכותו החוקתית לאוטונומיה, חירות, שיוויון ופרטיות. יצוין כי העותר אינו מרחיב ומסביר באיזה אופן נפגעות זכויות לאוטונומיה, שיוויון ופרטיות, ונראה כי לב טיעונו נסוב סביב טענת הפגיעה הלא מידתית בזכות לחירות.
במענה, טוענת המשיבה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. בפתח הדברים מציינת המשיבה כי לגישתה אין לקבל את הטענה בדבר קיומה של זכות ערעור, מקום בו קובע החוק מפורשות שההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי תעשה בדרך של בקשת רשות ערעור. במסגרת זאת, טוענת המשיבה כי אין בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה כדי ליצור יש מאין זכות ערעור, וכי סוגיה זו הוכרעה בפסיקה ואין מקום לבוחנה מחדש. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי ההליך הנוכחי אינו מגלה כל שאלה כללית, המצדיקה את קבלת בקשת רשות הערעור.
לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי אין מקום כלל להידרש לבקשת המבקש להשתלב בסבב חופשות כל זמן שהוא מסווג בקטגוריה א' (סיווג המחויב על פי הפקודה למי שהורשע בעבירות אלימות במשפחה) במסגרתה אין כל אפשרות להשתלב בסבב חופשות, וכי עליו ראשית לפעול לשינוי סיווגו. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי בנסיבות המקרה הספציפי, אין כל מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטה שלא להעניק למבקש חופשות. זאת, שכן
מסוכנותו של המבקש נלמדת מהעבירות בגינן הורשע, בגינן סווג מלכתחילה בקטגוריה א' ומדו"ח ועדת האלמ"ב שהוגש בעניינו.
דין הבקשה להידחות.
אשר לטענת המבקש כי ההליך הנוכחי הוא בגדר ערעור בזכות, אין בידי לקבלה. היחס שבין סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר נדון בפסיקה, וככלל, נראה שמגמת הפסיקה היא לראות בהליך השגה על החלטה בעתירת אסיר כבקשת רשות ערעור, הגם שסוגיה זו לא הוכרעה עד סופה ( ראו רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.11.2011) וההפניות שם; וראו גם דברי השופט נ' הנדל ברע"ב 3038/11 בל נ' שירות בתי הסוהר
(טרם פורסם, 17.1.2012), פסקה 3 ) . לא מצאתי לנכון לסטות במסגרת ההליך הנוכחי מהמגמה העולה מהפסיקה, ואשר מהווה פרקטיקה נוהגת בבית משפט זה מזה שנים ארוכות, על פיה ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר הינו בדרך של בקשת רשות ערעור.
לגופו של עניין, כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 26.6.1986)). אף שהמבקש מנסה לעטות את טענותיו ככאלו המעוררות סוגיה כללית, ליבו של ההליך נעוץ בנסיבותיו הפרטניות שלו עצמו, ובשאלה האם במקרה הקונקרטי נפל פגם בהחלטה שלא לשלבו בסבב חופשות.
בהמשך לכך, אף אם תאומץ אמת מידה מקלה יותר לבחינת הבקשה, נוכח העובדה שמדובר בערעור על החלטה של שירות בתי הסוהר, לא מצאתי כי יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור (וראו, להבדל שבמידת התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שלישית בין עתירות אסיר הנוגעות לתנאי המאסר ועתירות אסיר הנוגעות לוועדות השחרורים רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 11.3.2009), פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ). בעניין זה, הלכה היא כי אין בית המשפט נכנס בנעליה של הרשות המנהלית, וכי הסמכות למתן חופשות או מניעתן נתונה באופן בלעדי לגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר (ראו לדוגמא רע"ב 229/04 משה פדידה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם 17.3.04)). ברי, כי שלילת חירותו של אסיר נובעת מהעונש שנגזר עליו, ואין לראות בהחלטה שלא לשלבו בסבב חופשות כפגיעה בזכותו לחירות. כאמור, נימוקי הבקשה אינם מבססים את טענותיו של המבקש לפגיעה בזכויות חוקתיות אחרות, ומשאלו נטענו בעלמא, אין מקום להידרש אליהם. לגופו של עניין, לא מצאתי כי ההחלטה שלא לשלב את המבקש בסבב חופשות (שהן בבחינת פריווילגיה לאסיר, ואינן זכות קנויה) אינה סבירה. העולה מהחומר בעניינו של המבקש הוא כי מדובר באסיר שעודו מהווה סיכון של ממש באם יצא לחופשה. עוד עולה כי המבקש אינו משתף פעולה במידה הראויה עם הגורמים הטיפוליים בבתי הכלא. משכך, אין פסול בהחלטת רשויות בתי הסוהר ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ב בתמוז
התשע"ב (2.7.2012).
ש ו פ ט