רע"ב 229/04 משה פדידה נ. שירות בתי הסוהר

המבקש מרצה בבית הכלא דקל עונש מאסר של שבע שנים וחצי, בגין עבירות של אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, זיוף, הונאה בכרטיסי חיוב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועוד.

המבקש הגיש ביום 30.10.02 לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע עתירת אסיר כנגד החלטת שירות בתי הסוהר למנוע את חופשותיו. שירות בתי הסוהר נימק את סירובו להעניק לעותר חופשות בכך שהוא ניסה להימלט מן הדין ומריצוי עונשו עת ברח במהלך חופשה שקיבל בתאריך 24.12.99 ולא חזר לכלא לתקופה בת שמונה חודשים, ובכך שהוא ביצע מספר רב של עבירות במהלך חופשתו, בגינן נדון לתוספת עונש מאסר של 4 שנים (מלכתחילה היה המבקש שפוט לעונש מאסר של 3.5 שנים).

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) דחה, ביום 9.1.03, את העתירה.

לאור ההתנגדות החוזרת ונשנית של שירות בתי הסוהר להיענות לבקשותיו לצאת לחופשה, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע עתירת אסיר נוספת.

טענתו של המבקש היתה, כי מניעת חופשותיו נעשתה ללא כל סיבה מוצדקת.

מנגד, טען המשיב, כי הוא מתנגד להוצאת המבקש לחופשה משום שאין לחזור ולתת בו אמון, מקום שברח ממעצרו למשך תקופה כה ארוכה ובה אף ביצע עבירות נוספות.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' ברקאי) דחה, ביום 21.12.03, את העתירה, בקובעו, כי חופשת אסיר הינה טובת הנאה ולא זכות מוקנית. כמו כן קבע בית-המשפט כי מדיניות המשיב לבחון ביתר שאת את החשש הנובע מאסיר אשר הפר בעבר את אמון המשיב בכך שלא שב מחופשתו, היא מדיניות ראויה, בהתחשב בריבוי הבריחות ובניסיון העגום שהראה כי ישנם אסירים אשר מועלים באמון שניתן בהם ואף ממשיכים בפעילותם העבריינית בזמן הבריחה מהמשמורת החוקית. הוסיף בית-המשפט המחוזי וקבע כי החלטת המשיב שלא להוציא את העותר שוב לחופשות, הינה סבירה ועניינית, הגם כי חלפה תקופה ארוכה וכי לאור חומרת מעשיו עת בריחתו אין בחלוף הזמן כדי להסיר חשש להישנות מעשה שכזה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי והוסיף כי חלוף הזמן מאז אירוע הבריחה הינו עילה לעיון מחדש בעניינו וכי התנהגותו מאז מעצרו אינה התנהגות שלילית כזו המצדיקה את אי שקילת עניין החופשה. לטענתו, לא יתכן כי הימנעות ממתן חופשות תהא ללא מגבלת זמן.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, שכן המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות או נושא שחשיבותו היא כללית וכל שיש בבקשה הוא נסיבותיו האישיות שלו בלבד. גם לגופו של עניין, טוען המשיב, החלטתו של בית-המשפט המחוזי הינה סבירה ואין עילה להתערב בה.

לטענת המשיב, נקודת המוצא היא, שאין לאסיר, לפי סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"א-1972, זכות מוקנית לקבלת חופשות, וזכות זו מוענקת על ידי המשיב, על פי שיקול דעתו, בהתחשב בסיכונים העלולים להיווצר אם יצא האסיר לחופשה. עוד טוען המשיב, כי שיקול חלוף הזמן עליו מנסה המבקש לתלות את יהבו, אינו עומד במקרה זה מול שאר השיקולים, כגון מעשיו של המבקש בעת שלא שב מחופשתו וחומרת העבירות שביצע אז תוך סיכון הציבור, כמו גם התנהגותו השלילית מאוד בכלא עד היום.

דין הבקשה להידחות.

הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירות אסירים, ניתנת במקרים חריגים ומיוחדים, בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או עולה נושא שחשיבותו כללית (ראו רע"ב 7/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה בפני אינו נמנה עם מקרים אלה.

מן המפורסמות היא, כי השאלה אם המבקש ראוי לקבל חופשות כאלה או אחרות אינה נתונה להכרעה של בית-המשפט. לא לבית-המשפט המחוזי כערכאה ראשונה ולא לבית-משפט זה כערכאת ערעור. הסמכות לתת לאסיר חופשה וההחלטה אם אסיר ראוי לקבל חופשה, לרבות השאלה מה התנאים הנלווים לחופשה, הופקדה על-פי החוק בידי השר לביטחון פנים. ראו סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש). השר אצל את הסמכות לנושאי תפקידים מסוימים בשירות בתי הסוהר. בידי שירות בתי הסוהר מצויים הנתונים בדבר התנהגות האסיר בבית הסוהר, המסוכנות שלו, הנסיבות האישיות והמשפחתיות ועוד שיקולים עניינים (ראו רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי , פ"ד נב (2) 743, 746).

משנמצא, כי התנגדותו של שירות בתי הסוהר ליציאת המבקש לחופשה, בשלב זה, מעוגנת בדין ואינה לוקה בחוסר סבירות, צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי אין להתערב בה (ראו רע"ב 6531/97 איתן קהלני נ' בית סוהר איילון (לא פורסם); רע"ב 6526/97, אוריאל דוידי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)).

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.