פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
3306/11
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
עשור חאלד
נ ג ד
המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט לענינים מנהליים מרכז מתאריך 10.4.2011 ב-עת"א 3186-04-10 (כב' סגן
הנשיא א' טל וכב' השופטים: ד"ר א' סטולר ו-ר' אמיר)
המבקש:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד צילי נאה
החלטה
1.
לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז מתאריך 10.4.2011 (כב' סגן הנשיא א' טל , וכב' השופטים: ד"ר א' סטולר ו- ר' אמיר ), בגדרו בוטלה החלטת ועדת השחרורים, אשר קיבלה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי ממאסרו.
בפתח הדברים אביא את העובדות הצריכות להכרעה.
2.
בתאריך 5.12.2002 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות סיוע לרצח, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה והסעת שוהים בלתי-חוקיים. מן העובדות בהן הודה המבקש עולה כי בתאריך 17.7.2002 (ערב תשעה באב התשס"ב) המבקש הסיע במונית שבחזקתו שני אנשים מאום אל-פאחם לתל-אביב. בשלב מסוים הודיעו האנשים למבקש כי הם נכנסו לישראל במטרה לבצע פיגוע התאבדות, ואיימו עליו שאם לא ישתף איתם פעולה, הם יפוצצו את המטענים שהביאו עימם במונית. המבקש אכן עשה כפי שנצטווה, ובהוראת נוסעיו אף שינה את מסלול נסיעתו כדי שלא לפגוש בניידת משטרה שהייתה במסלול הנסיעה. בסופו של המסע, המבקש השאיר את הנוסעים בליבה של תל-אביב, ובתמורה הם מסרו לו סכום של 250 ש"ח תמורת הנסיעה, כפי שסיכמו מלכתחילה, ובונסף אליו סכום של 450 ש"ח, ולאחר מכן המבקש המשיך לביתו, ביודעו כי האנשים שהסיע מתכוונים לבצע פיגוע התאבדות. כתוצאה מן הפיגוע שבוצע לאחר מכן נהרגו חמישה בני-אדם, נפצעו 38, וכן נגרם נזק למספר בתי-עסק במקום.
3.
בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בתאריך 30.12.2002 בפסק דינו במשפט הפלילי כי המבקש עצם את עיניו ולא שעה לאותות האזהרה שעלו בפרשה, וזאת אף טרם ששני הנוסעים גילו למבקש כי בכוונתם לבצע פיגוע טרור. סימנים אלה כללו, בין היתר, את מועד הזמנת המונית, התנהלותם של הנוסעים לפני ההגעה למונית ובמהלך הנסיעה ומחיר הנסיעה הגבוה שהוסכם עליו. עוד נקבע כי יש לראות בחומרה רבה את העובדה שהמבקש לא ראה לנכון לפנות לגורמי הביטחון הרלבנטיים לאחר שהוריד את הנוסעים ויצא, לכאורה, מכלל סכנה (זאת על אף העובדה שככל הנראה בשלב זה כבר לא היה ניתן לסכל את הפיגוע).
בהתחשב בכל האמור לעיל, נגזר על המבקש עונש של 15 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך 15 שנים, וחילוט חלקו של המבקש במונית שהיתה ברשותו – בסכום של 10,000 ש"ח.
4.
במסגרת ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש, הועמד עונש המאסר הנ"ל על עשר שנים, בעוד שיתר רכיבי גזר הדין נשארו על כנם (ראו: ע"פ 1285/03 עשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2003)). כפועל יוצא מן האמור לעיל, מועד תום ריצוי העונש שהוטל על המבקש חל בתאריך 23.7.2012, ומועד תום ריצוי העונש בניכוי שליש חל בתאריך 23.3.2009.
5.
להשלמת התמונה יש לציין כי בתחילה סווג המבקש כאסיר ביטחוני, אך בעקבות עתירה שהגיש בנושא – שונה סיווגו, והיחס אליו עתה הוא כאל אסיר פלילי. עוד יש להעיר כי למבקש הרשעות נוספות, בעבירות של: קבלת רכב או חלקי רכב גנובים, זיוף סימני זיהוי של רכיב, גניבה או זיוף מסמכי רכב, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון למרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל דבר והתחזות לאדם אחר במטרה להונות (בגין מעשים שביצע לפני שנת 2002).
6.
בתאריך 24.9.2008 נידונה לראשונה בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי ממאסרו. במהלך הדיון הוצגה לפני ועדת השחרורים חוות-דעת מטעם השב"כ ומסמכים מסווגים אחרים, מהם למדה הועדה על מסוכנותו של המבקש. בהתאם לכך, דחתה ועדת השחרורים את הבקשה, תוך שהיא קובעת כי: "מדובר באזרח שקשריו ומסוכנותו להמשך עבירות מסוג זה, ברורים וחמורים".
7.
המבקש הגיש עתירה כנגד ההחלטה הנ"ל – לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (עע"א 2963/08). לאחר שבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בחן את המידע המודיעיני בעניינו של המבקש, הוא דחה את העתירה בתאריך 10.12.2008, וקבע כי: "מן האמור בו [במידע – ח"מ ] עולה כי העותר [המבקש – ח"מ ] מסכן את שלום הציבור, וכי אין מדובר במידע ערטילאי, אלא במידע המבוסס על מקורות שניתן לתת בהם אמון".
8.
בתאריך 18.11.2009 התקיים דיון שני בבקשת המבקש לשחרור על-תנאי, שבגדרו הוצג מידע שהיה מצוי בידי שירות בתי הסוהר, וכן חוות דעת מסווגת מטעם השב"כ. בסופו של הדיון הוחלט לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם, גם הפעם בהתבסס, בין היתר, על המידעים הסודיים בעניינו.
9.
ועדת השחרורים דנה בפעם השלישית בבקשתו של המבקש לשחרור על-תנאי בתאריך 29.3.2011, והפעם קבעה כי דין הבקשה להתקבל. נימוקיה של הועדה היו, בקיצור, כי המבקש יצא לחופשות רבות ללא כל בעיה, וכי הוא הגיש תכנית שיקומית, אשר מאיינת, לכאורה, את מסוכנותו. באשר למידעים בעניינו של המבקש, קבעה הועדה כי: "אין לנו ספק כי בכל מקרה כאשר מוגשת לעיון הועדה חוות דעת מטעם שירות הביטחון יש להתייחס אליה ברצינות. במקרה זה אכן הוגשה חוות דעת כזו, שאותה אנו מחסים לפי סעיף 17 לחוק ולא נוכל לגלות את כל תוכנה ולא נוכל לנמק מדוע אנו מחליטים על אף חוות דעת זו כי שחרור האסיר לא יהווה סכנה לציבור".
10.
כנגד החלטה זו הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז. בתאריך 10.4.2011 התקיים דיון בעתירה, שבמסגרתו עיין בית המשפט הנכבד בחומר הסודי בעניינו של המבקש. בסופו של הדיון התקבלה העתירה, והחלטת ועדת השחרורים מתאריך 29.3.2011 בוטלה. הטעמים שעליהם הסתמך בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים היו כי הועדה לא נימקה מדוע היא מקבלת את בקשת המבקש, חרף המידע המודיעיני הקיים בעניינו, ובנוסף נאמר כי הועדה לא התייחסה לשתי החלטות הועדה הקודמות וכן לפסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו בנושא. באשר למידע הסודי עצמו, קבע בית המשפט כי: "מדובר בהתנגדות מוצדקת המבוססת על מידע שהתקבל לגבי המשיב [המבקש כאן – ח"מ ] אמנם לא מהזמן האחרון יחסית, אך יש בו כדי להצדיק את המסקנה ששחרורו של המשיב על תנאי עלול לגרום לו לבצע מעשים כמו אלה שבגינם הוא מרצה את מאסרו".
המבקש חפץ להשיג כנגד פסק הדין הנ"ל – ומכאן הבקשה שלפניי.
11.
המבקש מדגיש כי נקבע בעבר שהוא איננו אסיר בטחוני, והוא מזכיר בנוסף כי הוא יצא למספר רב של חופשות ללא כל בעיה. בהתחשב בנתונים הללו, ובעובדה כי הוכנה בעניינו גם תכנית שיקומית – טענתו המרכזית של המבקש היא זו: ועדת השחרורים נתנה, בגדרי החלטתה, את דעתה למידע המודיעיני שקיים בעניינו, והיא איזנה כראוי בין הסכנה הנשקפת ממנו לבין יתר הנתונים שנזכרו לעיל. אשר על כן, המבקש סובר כי יש להחזיר את החלטת ועדת השחרורים על כנה.
12.
המשיב סומך מנגד את ידיו על פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, והוא מבקש כי אמנע מלהתערב בו.
13.
להשלמת התמונה ראוי לציין כי המשיב מסר לבקשתי
את המידע המודיעיני וחוות הדעת של גורמי הביטחון בעניינו של המבקש ועיינתי בהם שלא במעמד הצדדים (ראו בהקשר זה: סעיף 17 ל חוק שחרור על-תנאי ממעצר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ); עיינו: רע"ב 3330/05 שיראזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.2005); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2011) ).
דיון והכרעה
14.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו לי על ידם, וכן בחנתי את החומר הסודי שקיים בעניינו של המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור – להידחות . אביא עתה בקצרה את הנימוקים שהובילו אותי למסקנתי זו.
15.
הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שפסק בעתירת אסיר – איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק כאשר הבקשה מעלה שאלה עקרונית, שיש לה חשיבות שחורגת מעניינו הספציפי של המבקש (ראו: רע"ב 8151/07 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2007)). הבקשה שלפני קשורה בטבורה לנסיבות המקרה הפרטי של המבקש, והיא איננה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית מיוחדת. בהתחשב בנתונים אלה הרי שדין הבקשה להידחות, ולו מטעם זה בלבד.
16.
למעלה מן הנדרש אציין כי גם לגופו של עניין – לא מצאתי נימוק ראוי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים. אסביר:
(א)
בבואו לבחון את החלטות ועדת השחרורים, על בית המשפט לעניינים מנהליים להגביל את עצמו, ככלל, לבקרה שיפוטית של החלטות ועדת השחרורים. החריג לכך הוא במקום שבו ההחלטה של הועדה האמורה חורגת במידה משמעותית ממתחם הסבירות (השוו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נה(2) 838 (2001)). קביעת היקפו של מיתחם הסבירות הרלבנטי נעשית כפועל יוצא של השיקולים שעל ועדת השחרורים לשקול בבואה להכריע בבקשתו של אסיר. בעניין זה קובע החוק כי הוועדה לא תשחרר אסיר על-תנאי ממעצרו, אלא אם שוכנעה, בין היתר, כי האסיר ראוי לשחרור, וכי הוא לא יסכן את שלום הציבור (ראו: סעיפים 3, 9 לחוק; עיינו והשוו: פסק דיני ב-בג"צ 6067/11 פלונית נ' הועדה הצבאית לעיון בעונש (טרם פורסם, 2.2.2012)).
(ב)
מסקירת נתוני המקרה דנן על רקע אמות המידה שתוארו לעיל – דומני כי אכן החלטת ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות במידה שהצריכה התערבות של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים. הפגם המרכזי שבהחלטת הועדה היה כי היא לא נתנה משקל מספק למידע המודיעיני שקיים בעניינו של המבקש, והיא אף לא נימקה את הסיבה שבגינה היא החליטה להורות על שחרורו על-תנאי ממאסרו, חרף המידע האמור (ראו: סעיף 9(7) לחוק).
בנושא זה מוצא אני לנכון להוסיף ולציין שלאחר שעיינתי בחומר המודיעיני הרלבנטי שנמסר לי, אף אני הגעתי למסקנה שהמידע שבעניינו של המבקש מצביע על כך כי שחרורו על-תנאי עלול לסכן את שלום הציבור במידה משמעותית. על כן אני סבור כי בדין קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים כי במקרה זה החלטת ועדת השחרורים לא היתה מבוססת כראוי.
(ג)
פגם נוסף שנפל בהחלטת הוועדה, שהוא נלווה וקשור לקושי הקודם שעליו הצבעתי לעיל, מתבטא בעובדה שוועדת השחרורים התעלמה בהחלטתה מתאריך 29.3.2011 משתי ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של המבקש וכן לא הזכירה את פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו ב- עע"א 2963/08. כזכור, בהחלטות אלו ניתן משקל רב יותר למידע המודיעיני שהוגש, ובהתאם לכך נקבע שם כי הסיכון הנשקף לציבור מן המבקש הוא כזה שאיננו מאפשר את שחרורו על-תנאי. בסוגיית ההתייחסות להחלטות קודמות כאלה הנחה בשעתו השופט א' מצא ב-בג"ץ 5749/99 היועץ המשפטי לממשלה נ' וועדת השחרורים – בית סוהר שיטה (לא פורסם, 6.10.1999) את ועדות השחרורים כדלקמן:
"בקשת אסיר לשחרור מוקדם עשויה לעמוד לדיון יותר מפעם אחת בפני הרכבים שונים של ועדת השחרורים ובפני בית המשפט. בדיון חוזר בבקשה לשחרור מוקדם אין ועדת השחרורים רשאית להתעלם ממה שנקבע בהליכים קודמים בהם נדונו בקשות האסיר. אדרבה, השאלה העיקרית אותה יש לבחון בדיון החוזר היא אם מאז הדיון הקודם בעניין חלו התפתחויות העשויות להצדיק שינוי ההחלטה".
דברים אלה (שועדת השחרורים לא נהגה על פיהם) יפים לענייננו, וגם הם תומכים במסקנתי כי אין מקום לקבל פה את הבקשה לרשות ערעור.
17.
נוכל כל האמור לעיל – הבקשה נדחית בזאת, בלא צו להוצאות.
התקבלה היום, כ' אדר התשע"ב (14.3.2012).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
11033060_K09.doc
עב +מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il